בתקופת "קרב-קרב יום" נפתחו לשכות גיוס של ההגנה על הכרמל ונשים מתנדבות ישבו שם מדי ערב בערב ורשמו את המתנדבים. אף אני הייתי אחת מהן. עסקנו ברישום המתנדבים ובמיונם. אנשים רבים עברו על פנינו, ילידי הארץ ברובם אך היו גם עולים חדשים אשר איש לא חקר כיצד הגיעו אלינו.

ערב אחד, כאשר העבודה לא היתה מרובה והמתנדבים הגיעו טיפין, טיפין למשרדי הרישום, היה לי זמן להתבונן ביתר תשומת לב במתנדבים ולעמוד על טיבם. והנה, באותו ערב, שמתי לב לצעיר אחד, גבה קומה, אלגנטי, לבוש בסגנון אירופי (חליפה, עניבה וכו'), שונה מן האחרים בדרך הילוכו ובהתנהגותו. הוא התקרב אל שולחני כדי להירשם. שאלתיו לפי המקובל לשמו ולכתובתו, למקצועו ולגילו. שם לועזי מאד היה שמו, שם גרמני מאד ומקצועו – אדריכל. אינני יודעת מה הרגיז אותי בשם הזה בסביבה בה היינו נתונים אותה שעה ולכן הצעתי לו, ספק בלעג, ספק בהלצה, כי מוטב לו שיחליף את שמו לשם עברי כי עם שם כשמו יהיה לו קשה להתקיים בין החברים הצברים שביניהם ימצא במחנה האימונים. האדם הצעיר הגיב ברוגזה על דברי. ראיתי שפגעתי בו והצטערתי על כך מיד. אף על פי כן, או אולי משום כך דווקא, זכרתי אותו וגם את שמו לא שכחתי. כיום, נשכח השם ממני אך הוא עצמו זכור לי עדיין במעורפל.

כידוע, היו אלה זמנים קשים ואנשים צעירים רבים קיפחו את חייהם, מי בדרכים בהתנפלויות מן המארב ומי בפעולות קרביות ממש. "המסגרות השחורות" הלכו ורבו בעיתונים. יום אחד מצאתי רשימה לא קצרה של בני חיפה אשר מצאו את מותם באחת הפעולות ובין השמות שרבים מהם היו מוכרים לי, מצאתי גם את השם הגרמני המרגיז.

האם היה בן-חיפה באמת, האם היו לו הורים, קרובים או ידידים, זאת לא יכולתי לברר. שמות הנופלים הלכו ורבו והמאורעות רדפו זה את זה במהירות מפחידה. וכיום גם את השם איני זוכרת.