שולמית "פון פון"

בחורה צעירה בשם שולמית ספרן עלתה ארצה באחת העליות הבלתי לגליות שלאחר מלחמת העולם. היא עלתה מצרפת הלא-כבושה – la zone non-occupée – או, כפי שקראו לה הצרפתים "la zone nono". שולמית ברחה עם אביה, אחותה ואחיה, מפריז לדרום צרפת ושם גדלה במנזר והתחנכה ע"י הנזירות. אמה נפטרה בהיותה ילדה כך ששולמית לא זכתה לשנים רבות של אהבת ודאגת אם. אינני יודעת מה דחף אותה לעלות ארצה בתקופה הקשה ההיא, אך עובדה היא שהיא עלתה לבדה, מצאה את עצמה בחיפה והיתה צריכה להתקיים בכוחות עצמה.

הגורל הביא את שולמית לביתנו. היא עבדה אצלנו כעוזרת-אומנת לבתנו התינוקת שטרם מלאה לה שנה. את עבודות הבית בנוסח ארץ-ישראל לא הכירה והיתה צריכה ללמוד אותן ממני, אך היא הראתה רצון ללמוד ולהתאקלם. יותר חביבה היתה עליה העבודה עם התינוקת. מטבעה היתה שולמית עליזה וחייכנית. קראנו לה שולמית "פון-פון" וזאת משום שהיתה שרה לתינוקת ומדגימה את השיר הצרפתי העממי ainsi font, font, font, les petites marionnettes.

עברו חודשים אחדים מאז הגיעה אלינו. קצב הגיוס לצבאות הלא-סדירים שלנו הלך וגבר. יום אחד הופיעה שולמית בביתנו, כולה מזועזעת. למה זה כתוב במודעות ברחובות ש"כל העם חזיר?" שאלה אותנו בתדהמה. עד מהרה הסתבר שהיא לא היטיבה לקרוא את המודעות שהתנוססו ברחובות ונוסחן "כל העם חזית". הסיסמה הזו הופיעה באותיות גדולות בצבע אדום ומתחתן, באותיות יותר קטנות, פרטים על משרדי הגיוס וכו'.

שולמית החליטה להתנדב ועזבה אותנו, תוך הבטחות שהקשרים שלה אתנו לא ינתקו. לאחר זמן – כך אמרה – היא תצטרף לקבוצה מעולי צרפת שהקימה, או עמדה להקים, את קיבוץ "נולנד" בהרי ירושלים. לא ידענו למה היא מתכוונת אך לאחר מכן התברר לנו שהתכוונה ל"נווה אילן" שבהרי ירושלים.

חודשים רבים לא שמענו ולא ידענו מה עלה בגורלה של שולמית. והנה, ביום מן הימים הופיעה אצלנו כדי להיפרד מאתנו מאחר שהחליטה לחזור לצרפת "זמנית" – כך אמרה. גברו עליה געגועיה לבני משפחתה והיא מוכרחה לחזור ולראותם. "האם את חושבת לחזור לארץ ישראל?" שאלנו. תשובתה היתה בלתי מחייבת. הרגשתי שקליטתה לא עלתה יפה, אף כי לא אמרה זאת במפורש. מצפוני נקף אותי וזאת לא בגלל היחס שלנו כלפיה שהיה משפחתי ולבבי, אלא משום שהרגשתי שנשמות צעירות אחרות, אף הן הסתובבו, ועדיין מסתובבות בינינו, ורצונן עז להיקלט ולהיטמע בחברה הישראלית, אלא שמשהו בנו, בחברה שלנו, איננו מסייע בידן בצעדים הראשונים הקשים.

שולמית הנה כעת אשה כבת חמישים, בוודאי נשואה ואם לילדים. אני יכולה לתאר אותה לעצמי: עגולה, חייכנית, מעשית. האם היא כיום חלק מיהדות צרפת התומכת מרחוק במדינת ישראל, או שמא האפיזודה של ארץ ישראל חלפה ולא השאירה עקבות בנשמתה. מי יודע…