(טיוטה, כנראה טקסט לא גמור)

סיפור פשוט ותמים על סבים וסבות, אבות, אמהות ובנים, דודים ודודות – מסופר לבני המשפחה

מעשה בחסיד שבעל כורחו יצא למדינות הים ובעל כורחו הוחזר לארץ ישראל, אך לא בא אל המנוחה ואל הנחלה אלא שוב נלקח למדינות הים, לארץ רחוקה וזרה, עד אשר התמזל מזלו והוא הוחזר לארץ הקודש, לביתו שבירושלים הבירה והוא שוכן כבוד במקומו ובביתו כפי ששכן בו לפני שנים רבות…

ומעשה שהיה, כך היה:

דוד היה לי, דוד צעיר ונחמד ושמו גרישה (בלע"ז). דוד כיצד? – סבתי זכרונה לברכה, אם אמי, מרת שיינה מולצ'דסקי (סופיה גריגוריבנה בלע"ז) נישאה לסבי המנוח, אב אמי, ישראל סטרלצוב, בעודה צעירה לימים. ישראל סטרלצוב עלם חמודות היה, אלא שאהב לקרוא בספרים יותר משאהב לעבוד, ושתי אחיותיו שהיו בתולות, אהבוהו ופינקוהו ולא דרשו ממנו שיעבוד לפרנסתו. מקצוע לא היה לו אך משכיל ורחב אופקים היה ויפה תואר עד למאד. ישראל סטרלצוב נפטר לעולמו בטרם מלאו לו שלושים שנה, ממחלת ה"שושנה" שבאותם ימים לא היה לה מרפא. סבתי, שיינה (סוניה), נשארה אלמנה צעירה, אם לתינוקת, היא אמי, ליובוב (לולה) זכרונה לברכה.

שנים רבות חיו האם והבת ביחד, בעיר יקטרינוסלב (היא דיינפרופטרובסק דהיום), בבדידות אך בהרמוניה שלמה. ואולם האחיות והגיסים ואמה של סבתי (חנה ז"ל) לא נתנו לה מנוח והפצירו בה שתינשא שנית לאיש, וכך היו אומרים לה: בתך-אהובתך, בבת-עינך, לולה שתחיה, תגדל ותינשא לאיש ואת תישארי בבדידותך ובאלמנותך ולא תהיה לך תקווה. שנים רבות התעלמה סבתי ז"ל מדברי קרוביה וידידיה אך לבסוף נכנעה להם וכאשר מלאו עשר שנים לבת, נאותה להשתדך ולהינשא בשנית. המזל זימן לה אדם הגון וישר, יעקב מולצ'דסקי שמו, בן למשפחה אדוקה ועשירה מאודיסה העיר. יעקב מולצ'דסקי היה אף הוא מפונק ואיסטניס, אלא שהיה כבן שלושים ושתיים וכבר רכש נסיון-חיים. בצעירותו השיאו לו אישה שלא התאימה לו והוא גירש אותה ואף ויתר על בנו התינוק שנשאר לגור אצל אמו (דב-בער מולצ'דסקי היה שם הבן). לאחר גירושיו נסע יעקב מולצ'דסקי לאמריקה לראות כיצד חיים שם יהודים אך לאחר שישה חודשים חזר כלעומת שבא. החיים באמריקה חיי עבדות הם – כך היה סבור – והוא העדיף לחיות כאדם חופשי בארץ רוסיה רחבת הידיים, שאינה מוצצת את לשד עצמותיהם של אנשים הגונים.

יעקב מולצ'דסקי נשא לאישה את סבתי מרת שיינה (סוניה) בשנת 1899 ובני הזוג, ביחד עם הבת החורגת לולה, התיישבו בעיירה קחובקה שעל גדות הדנייפר, שם ניהל יעקב מולצ'דסקי את סוכנות חברת האוניות אשר הריצה ספינות קיטור על נהר הדנייפר, ספינות שנסעו במורד הנהר עד לאודיסה העיר.

יפים היו החיים בקחובקה, שבעים ושקטים. יעקב מולצ'דסקי היה אדם קפדן אך ישר וצודק במעשיו והשתדל להיות אב טוב לבתו החורגת לולה, היא אמי זכרונה לברכה. וסבתי יפתה ופרחה בבית הגדול ורחב המידות אשר קנו, ללא דאגות פרנסה וללא עצות של קרובים-אוהבים. כעבור שנה ילדה סבתי בן בכור. לפי המנהג בחרה האם את שמו של הרך הנולד והיא קראה לו בשם הרש, על שם אביה הרש-לייב גלושץ, שנפטר בהיותה נערה, ואשר נפשה היתה קשורה בנפשו.

איש לא קרא לילד בשם הרש אלא מיד קראו לו גריגורי, ובלשון חיבה – גרישה. וזה הוא הדוד גרישה אשר אותו הזכרנו בראשית סיפורינו.

לימים ילדה סבתי בן שני, שלמה (סיומה) שמו. אמי אהבה מאד את אחיה גרישה אך, ומסיבה שאינה ידועה לי, לא חיבבה ביותר את האח הצעיר סיומה. היתה סברה שלאחר לידתו החלה סבתי לחלות במחלת האסתמה אשר לא נרפתה ממנה עד יום מותה, לאחר שנים רבות. צער רב צערה האסתמה את אמי שהיתה נערה, וייתכן שבלב לבה קשרה את המחלה עם לידתו של האח הצעיר סיומה.

לאחר לידתו של גרישה אמי , זכרונה לברכה, נסעה ללמוד בגמנסיה בעיר הפלך חרסון ורק לימי החופשות היתה באה לבקר בקחובקה בבית אמה ואביה החורג. אך את האח גרישה אהבה בכל לבה ואף הוא היה כרוך אחריה מאד.

לא נאריך כאן בדברים על קורות משפחת מולצ'דסקי מאז נולד גרישה ועד ליום שהגיע ארצה-ישראל והוא בחור כבן עשרים וחמש, מרכיב משקפי pince-nez, ראשו עטור תלתלים חומים, בגדיו מרושלים וכל דמותו אומרת שאין הוא בורגני בן בורגנים אלא סטודנט רוסי, אינטלקטואל מושבע, החי מן היד אל הפה, ואין עניין לו בחיים המסודרים והמהוגנים אשר אחותו, לולה, חייתה בימים ההם בירושלים. קיצורו של דבר, הדוד גרישה היה איש הבוהמה ועם אנשי הבוהמה התרועע ואתם חש בנוח.

ואני ילדה כבת אחת-עשרה, רגשות אהבה וגם סלידה שימשו בנפשי בערבוביה כלפי הדוד גרישה. אהבתי את הדוד על שהיה צעיר, על הסיפורים שהיה מספר לי ועל שלימד אותי, תוך כדי משחק, את האלף-בית הרוסי ופתח לפני עולם ומלואו. אלא שאהבתי והערצתי גם את אבי זכרונו לברכה, ודעתו של אבי לא תמיד היתה נוחה מהדוד גרישה. ראשית לכל היה אבי אדם חרוץ ומסודר בעוד שהדוד גרישה לא היה חרוץ ואף מסודר לא היה. אבא היה משכים קום עם בוקר, הולך לעבודתו נקי ומסודר ומגוהץ. הדוד גרישה, מאידך גיסא, היה ישן עד שעות הצהריים, אוכל שוקולדה לארוחת הבוקר, קורא בספרים ובעיתונים ומבלה את עיתותיו בשיחת רעים בטלה עם חבריו האמנים. ועוד טרוניה נסתרת היתה בלבי עליו: אמי ז"ל, כל אימת שראתה את אחיה האהוב, היתה מפנקת אותו ומאכילה אותו מכל טוב ודואגת לשלומו וסולחת לו את כל חולשותיו ועוונותיו, בעוד שממני דרשה אמא משמעת וסדר, חריצות וצניעות. לא יכולתי להבין כיצד יכולה אמא לאהוב כל-כך הולך-בטל זה ולא לדרוש ממנו דבר זולת אהבתו. כיצד התיישבו רגשות סותרים אלו בנשמתה של אמא? לפלא היה הדבר בעיניי ובעומק לבי כעסתי עליה על כפילות זו שבנשמתה.

במשפחתנו היתה לנו מהתלה שכאשר סבתי זכרונה לברכה היתה צריכה לעקור מדירתה לדירה אחרת, לא נקף הבן-יקיר אצבע על מנת לעזור לה והטיל את התפקיד הזה על ידידו וחברו, נושא כליו, פבה טורובלין, הטוב והמסור. ופבה מילא את תפקידו באמונה ומאושר היה שחברו הנערץ גרישה מטיל עליו תפקיד נכבד כל-כך.

כזה היה הדוד גרישה בצעירותו – מקסים ומרגיז כאחד! כזה היה דודי גרישה שעה שנשא לאישה את פירה (אסתר) לבית כהן מוילנה.

משפחת כהן הגיעה לארץ ישראל בתחילת שנות העשרים והתיישבה בתל-אביב. הם לא הגיעו ישר מוילנה אלא גרו שנים אחדות בלייפציג. האב, יעקב כהן, היה סוחר די אמיד. למשפחה היו שלושה בנים ובת: וילי, יוסף (ג'ו), אריק (ישראל) ופירה (אסתר). בן אחר נפל במלחמת העולם הראשונה. וילי, יוסף ופירה שהו עם ההורים בלייפציג. בלייפציג למדה פירה נגינה בפסנתר וסיימה את הקונסרבטוריון. אריק משום מה נשלח לדנציג, ושם למד בגמנסיה גרמנית והתגורר במשפחה של מורה גרמני. אריק היה מוסיקלי מאד ולמד גם מוסיקה.

בהגיעם לארץ ישראל בתחילת שנות העשרים, התיישבו בתל-אביב ואבי המשפחה עסק במסחר. הזמנים היו קשים והעסקים לא פרחו. כדי לעזור לפרנסת המשפחה פתחה הגב' כהן מסעדה משפחתית. הבנים והבת עזרו לידה אבל אריק הצעיר הלך לעבוד כחלוץ בקיבוץ תל-יוסף שבעמק. זו היתה התקופה המאושרת ביותר בחייו. אך בארץ שרר משבר כלכלי חמור. רבים היו מחוסרי עבודה ורבים נטשו את הארץ . משפחת כהן הפסידה כספים רבים ובלית ברירה הגיע אבי המשפחה למסקנה שעליו לעזוב את ארץ ישראל ולנסות את מזלו בשנית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. קשה היתה ההחלטה וקשה ממנה היתה הפרידה מארץ ישראל. יותר מכולם התקומם צעיר הבנים, אריק, להחלטת האב. תוך סבל ומריבות מרות עם אביו, נכנע לבסוף העלם הצעיר לדרישות הוריו ויצא עמם לגלות אך בלבו נשבע שהוא יחזור לארץ ישראל בשנית.

בארצות הברית השתפר מצבה הכלכלי של המשפחה. האב עסק במסחר, האם, עקרת הבית, יצרה בית חם וטוב למשפחה כולה. הבנים וילי ויוסף (ג'ו) החלו לעבוד גם הם והבת למדה יפה אנגלית ועזרה ליד האם. רק צעיר הבנים, אריק, לא מצא את מקומו בחיים החדשים והמשיך לחלום על הקיבוץ ועל החיים האידיליים שנטש לעולמים.

באמצע שנות השלושים, כאשר בני משפחת כהן כבר רכשו נתינות אמריקאית והרגישו את עצמם יותר בטוחים במולדתם החדשה, ביקשה פירה לבוא לביקור בארץ. גם וילי ויוסף באו לביקור כדי להתראות עם ה"וילנאים", כל אותם יוצאי וילנה שהצליחו להתערות בארץ ולהכות בה שורשים. ההורים לא חזרו יותר וגם אריק לא שב. אילו היה שב אז, לא היה עוזב יותר את הארץ ואביו לא הניח לו לחזור ביודעו את כוונותיו.

פירה השתהתה גם בארץ לאחר שוב אחיה לארה"ב. היא חידשה את קשריה עם החבורה הוילנאית, הכירה אנשים חדשים והרגישה את עצמה כאן בטוב. אולם גם היא חזרה לארה"ב משום שלא ראתה את עתידה בארץ ומתוך תקווה להינשא לאיש ולהקים משפחה ליד הוריה ואחיה. אך המזל לא האיר לה פנים: חיפושים ארוכים אחרי האושר ואהבה נכזבת, שוב החזירוה לארץ ישראל. ביקור זה חל בשנת 1936. ידידיה הותיקים היו נאמנים כתמיד ושוב קירבו אותה והיא היתה שוב ל"אחת מן החבורה".

חבורה זו היתה נוהגת להיפגש בבית משפחת אהרונסון, משפחה מרוסיה שעברה, כרבים אחרים, את גרמניה ובאה להתיישב בתל-אביב. מר אהרונסון הצליח בעסקיו וביתם היה בית פתוח, בית ועד לחבורת הרוסים, שביניהם היו רווקים ורווקות לא מעטים. בין באי ביתה של הגב' אהרונסון, שהיתה ידועה באישיותה המושכת, בחכמתה ובלבביותה, היו הדוד גרישה, חברו וידידו עו"ד זקהיים, צעירי משפחת דרויאנוב וגם פירה כהן – "האמריקאית מוילנה". ערבי שבת בבית אהרונסון היו לשם דבר בתל-אביב: שחקנים, אמנים, סופרים ומשוררים, הולכי בטל ונספחים אחרים היו פוקדים את הבית לעתים מזומנות. תוך שתיית כוסות התה עם הריבה ואכילת העוגיות הטעימות שהוגשו ברוחב לב, היו האורחים, הצעירים ברובם, מתווכחים על דברים שעמדו ברומו של עולם, על הנעשה בתיאטרון ובספרות, על המצב בארץ, על מעשי ממשלת המנדט ועל התארגנות הישוב היהודי. מר אהרונסון, שהיה קשיש בהרבה מאשתו, היה פורש מן החבורה בשעה מוקדמת אבל רעייתו ואורחיה היו נשארים וממשיכים בויכוחיהם עד לשעות הקטנות של הבוקר.

באווירה נעימה וחופשית זו נפגשו גרישה ופירה וזמן קצר לאחר מכן החליטו להתחתן. מוזר היה הדבר בעיניי שדודי התחתן כשישה חודשים לאחר שהייתי כבר אישה נשואה. באותם ימים הכרנו את פירה אך מעט. היא לא אהבה לבוא לירושלים ואנחנו לא הרבינו לבוא לתל-אביב, ואולם בקיץ של 1938 למדתי להכיר את פירה קצת יותר מקרוב. משה ואני בילינו שבועיים בפנסיון הקטן של הגב' מוסקוביץ' ברחוב הירקון בתל-אביב. הדוד גרישה והדודה פירה התגוררו אף הם ברחוב הירקון בתל-אביב והם הזמינו אותנו לביתם לארוחות צהריים טעימות שהדודה פירה ידעה לבשל ולהגיש בצורה מושכת. אבל יחסינו נשארו מסויגים במקצת. פירה ציפתה ליותר פתיחות מצדנו אך אנחנו, צעירים, נוקשים במקצת ו"ירושלמיים" מאד, לא התחממנו על נקלה. היא חשבה אותנו למוגבלים ולצרי אופקים, דבקים במסורת הצניעות הירושלמית וההסתפקות במועט. בעוד שהיא שהיתה מבוגרת מאתנו, מנוסה יותר ומושפעת מדרך החיים באמריקה, לא יכלה להסתגל למושגים שלנו ולערכים מסוימים שדבקנו בהם. אף-על-פי כן נשארו פגישות אלו בזיכרוננו כפגישות נעימות.

בשנת 1939 הרתה הדודה פירה ללדת והיא החליטה שתלד את ילדה בארה"ב, כדי שיהיה אזרח אמריקאי מלידה. ואכן, את החלטתה הגשימה. היא והדוד גרישה נסעו בקיץ לארה"ב לחופשה ובנם דני נולד בחודש אוגוסט 1939, שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם.