(טיוטה, טקסט לא גמור)

כשהייתי כבת תשע בערך הזמין אותי אבי לנסוע אתו לחיפה בה הרבה לבקר לרגל עיסוקיו. שמחתי מאד לנסוע למקום חדש שבו טרם ביקרתי.

השנה שנת 1923/4. נסענו ברכבת עד לוד ושם היינו צריכים להחליף ולעבור לרכבת שבאה ממצרים ונסעה צפונה.

בחיפה התאכסנו במלון במושבה הגרמנית, בו התארחו פקידי ממשלת המנדט, קציני צבא בריטיים ותיירים אחדים. לאחר ארוחת הערב רצה אבי לבקר אצל מכריו: משפחת שמואל הכהן או פנחס רוטנברג או משפחת סלוצן. לאן בדיוק אבי הלך לא ידעתי, אבל הוא הבטיח שלא יאחר לחזור.

במלון עבד משרת סודני גבה קומה וחסון שלבש גלביה ארוכה לבנה שהבליטה את פניו השזופים מאד ותרבוש אדום. אבי לא סמך עליו כל-כך, וגם אני פחדתי ממנו קצת. לכן אמר לי אבי שלא אסתובב במלון אלא אכנס לחדרנו ושם נעל אותי ליתר בטחון. מתי חזר אבי לא ידעתי וכיצד חזר לחדרנו הנעול לא הבנתי, אך בבוקר הוא העיר אותי בשעה די מוקדמת כי עליו היה לעבוד, ולי הוא הכין תוכנית: ביקור אצל משפחת איצקוביץ' בהדר-הכרמל. לאם המשפחה קראו ליאצ'קה. היא היתה יהודיה-רוסיה טיפוסית, משכילה ומחונכת מאד. כך חינכה את שתי בנותיה שהצעירה בהן – עטרה – היתה בת גילי. שהיתי שם שעות אחדות ונהניתי. לצערי לא התפתחה הידידות בינינו ובפעם הבאה נפגשתי עם גב' איצקוביץ' ובנותיה רק בשנת 1931/1932 בג'נבה. הן באו ללמוד שם באוניברסיטה. נפגשתי עם עטרה לאחר שנים אחדות בחיפה אך הקסם של ביקורי הראשון פג ולא מצאנו שפה משותפת. חבל.