פרק שני: "שחור" – 1921-1926 (או "זכרון משה")
עם תום שנת הלימודים, בגמנסיה "הרצליה", באמצע קיץ שנת 1921, עלינו לירושלים כדי להשתקע בה. הורי שכרו דירה בת ארבעה חדרים בשכונת זכרון-משה על גבול שכונת אחווה, שכונה נעימה ושקטה, שבאותם ימים נחשבה לשכונה מודרנית.
הבית שבו שכנו היה שייך למר סימנטוב, יהודי בוכרי, אב למשפחה מרובת ילדים. לאחר המלחמה החל זרם של עליה לארץ ומר סימנטוב הזדרז והוסיף לביתו הקטן קומה נוספת ובה ארבעה חדרים מרווחים מאד ומרפסת שהקיפה את הדירה. אלא שלא נעשה חישוב נכון בתוספת החדרים המרווחים ולכן לא נשאר מקום למטבח. על-כן שכן המטבח בתוך תוספת ארעית אשר הכניסה אליה היתה דרך המרפסת הפתוחה. בקיץ לא היה הדבר נורא כל-כך אך עם בוא החורף הירושלמי הפך הדבר לבעיה. ואולם מיקומו של המטבח היה נוח מאד בהשוואה למיקומם של בית הכבוד וחדר האמבטיה שאולתרו אף הם. כדי להגיע אליהם היה צריך לעבור לאורך המרפסת, לרדת כעשר מדרגות ולהיכנס למין סוכה עשויה עץ ותלויה על בלימה. סוכה זו נחה בחלקה על גבי גרם המדרגות שהובילו לדירה. היא היתה המראה הראשון שבו נתקל האורח בבואו לבקר אצלנו. אינני זוכרת שהתרחצנו אי פעם באותו חדר אמבטיה עלוב אבל בחלקה האחר של הסוכה היינו נאלצים להשתמש פעמים רבות ביום…
רוב תושבי שכונת זכרון-משה היו מבני הישוב הישן, משפחות מכובדות, מבוססות ואמידות לפי מושגי הזמן ההוא. זכורות לי משפחות חיים סלומון, זילברשטיין, גולדברג, לוי, ומעבר לכביש הראשי משפחות דוד ילין, ישעיהו פרס, קרלין, ומיוחס. רובם ככולם היו שומרי מצוות אך לא היו קנאים או קיצוניים. הם התייחסו בסובלנות ואולי גם בקורטוב של סקרנות למשפחות העולים החדשים, בעיקר מעולי רוסיה שזה מקרוב באו, אינטליגנציה רוסית-יהודית, בוגרי אוניברסיטאות רוסיה, גרמניה, שויצריה וצרפת. (יהודי רוסיה שלא עלה בידם להתקבל לאוניברסיטאות בארצם, שבה שרר ה"נומרוס קלאוזוס", היו מרבים לנסוע לארצות מערב אירופה ללמוד באוניברסיטאות שם). מבין אלה זכורים לי הצ'רנוביצים – הוריהם של יעקב, ימימה ואלכס – והקבקים (ד"ר קבק היה מורה לספרות ולתנ"ך בגמנסיה וגם סופר) שגרו לא רחוק מאתנו. לאחר זמן הצטרפו אליהן מרים ואברהם גרנובסקי (לאחר מכן – גרנות). השכנים משמאלנו היו משפחת לייב יפה עם ילדיהם מרים, תמר והתינוק בנימין.
בכניסה לרחוב שלנו, קרוב מאד לרחוב הראשי שירד במורד די תלול לעבר שכונות גאולה והבוכרים, שכנה המאפיה של השכונה. ריחות נפלאים נישאו משם תמיד. החל מיום חמישי אחה"צ ועד לזמן קצר לפני כניסת השבת אפשר היה לראות ילדות ונערות ונשים חסודות כשהן מביאות למאפיה תבניות פח עם חלות ועוגות שמרים – מאפה לשבת. בבתים הפרטיים לא היו אז תנורים אלא רק פרימוסים ופתיליות. קשה היה לאפות עוגה על הפרימוס שאישו חזקה והוא מרעיש מאד. גם על הפתיליה היה קשה לאפות משום שאישה לא היתה חזקה דיה. לכן צורפתי גם אני לתהלוכות הבנות והנשים שהלכו למאפיה ובידי התבנית הצנועה שלנו. תפקיד זה היה אהוב עלי מאד. בדרכי הייתי פוגשת את הילדות בשמלותיהן הארוכות ובאנפילאות הלבנות. שונה מהן הייתי: שמלותיי הקצרות, הגרביים המתוחות עד לברך (סגנון אנגליה) ולעתים סינור שחור על שמלה חדשה (סגנון צרפת). הבנות נהגו לדבר ביניהן יידיש אם כי כולן ידעו עברית. הן היו מלגלגות עלי בשפתן ואני יכולתי רק לנחש מה שאמרו, אבל השתדלתי להתעלם מהצחקוקים כי המאפיה היתה מקום נעים מאד. לא רחוק מהמאפיה שכן גם הסנדלר חיים.
חנות המכולת שבשכונה היתה חנותו של החנווני מנדלי מונין, אדם ישר והגון, ענו ועדין נפש. זמן קצר לאחר בואנו לשכונה הגיעה לשם גם אחותו של מנדל, הרופאה ד"ר מונין שעלתה אז מרוסיה הסובייטית. מנדל מונין לא היה חנווני בנפשו אלא שמקצוע אחר לא היה לו ולהתפרנס היה צריך. הוא היה נוהג ללמוד משניות וגמרא עד לשעות הקטנות של הלילה בבית-הכנסת של השכונה שתמיד דלק בו אור. פעמים רבות היתה אמי שולחת אותי לחנותו של מנדל. אהבתי לראות את שקי הקמח, הסוכר, האורז, הקטניות – כולם סדורים ועומדים זה ליד זה כחיילים. מנדל היה איש מסודר וחנותו אף היא מסודרת היתה והוא נהג בלקוחותיו באדיבות ובסבלנות.
ליד בית-הכנסת היפה שעמד בלב השכונה ברחובה הראשי הפנימי, היתה חנותו של היינן. הוא היה מוכר יין מתוך חביות גדולות. בחנותו-מרתפו עמד תמיד ריח חריף של יין ואפלולית שררה שם. זה היה קצת מפחיד להיכנס פנימה. בדרך כלל היו הקונים ילדים שנשלחו ע"י הוריהם עם בקבוקים לקנות יין לשבת.
בשכונה לא היה אטליז או חנות לממכר עופות. את כל אלה היו קונים בשוק מאה-שערים. גם דגים וירקות לא נמכרו בשכונה. נהוג היה ללכת למאה-שערים פעמיים בשבוע כי מקררים לא היו בבתים. בשוק נקנו כמויות די ניכרות וסבל היה נושא את הסלים הביתה. אמי לא יכלה להבין את המנהג של בני המזרח הקונים את המצרכים בשוק בעצמם ואינם מניחים לנשותיהם לערוך את הקניות.
בהמשך לרחוב שלנו נפתחה חנות קטנה לסידקית. בעלת החנות היתה גב' גוטרוב, אלמנה עולה מארצות הברית שעלתה ארצה עם בתה החיננית. זכורה לי חתונתה של הבת אליה הוזמנה משפחתנו. הבת, גב' ארליך, היתה לימים מזכירתה המסורה ומנהלת משרדה של הגב' הנריטה סאלד.
לא רחוק מחנות הסידקית היתה חנות נוספת אך לא זכור לי מה מכרו שם. לעומת זאת אני זוכרת היטב את בעל החנות, מר טוקטלי, ואת משפחתו הענפה. הבנים עזרו לאב, היו רצים לשליחויות שונות והיו מוכרים בכל השכונה. אחד הבנים, לכשגדל, נעשה איש עסקים ידוע בשטח הביטוח.
מאחורי שורת הבתים ברחוב שלנו היה שדה פתוח שחצה בין שכונת זכרון-משה ושכונת אחווה. באמצעיתו של השדה היו נקווים מי הגשמים ולאחר חורף גשום במיוחד היה נוצר שם אגם קטן שאז היה נדמה לנו שהוא אגם גדול. סביבו התרוצצנו, ילדי השכנים ואני, זרקנו לתוכו חלוקי אבנים והתבוננו בשמחה בגלים הקטנים שנוצרו מכך. בקיץ היה האגם נעלם. אז היינו משחקים על הסלעים שהקיפו את השדה, עליהם רכבנו ומאחוריהם הסתתרנו במשחקי המחבואים. את הסלעים ראינו כגמלים, כחמורים, כסוסים – הכל ביד הדמיון הטובה עלינו. בשדה זה טיילתי עם בנימין יפה הקטן, כשהוא מלווה באחיותיו מרים ותמר.
סמוך למאפיה, מעבר למגרש ריק, עמד בית קטן ונחמד ובו גרו שתי משפחות של עולים חדשים מרוסיה, משפחת המורה לפסנתר חרלמוב וד"ר בן-ציון דינבורג ורעייתו. לימים נעשה ד"ר דינבורג פרופסור דינבורג (להיסטוריה של עם ישראל) ושר התרבות במדינת ישראל בשנותיה הראשונות.
המורה לפסנתר חרלמוב ורעייתו באו מפטרבורג-פטרוגרד, אנשים משכילים ועדינים. שניהם היו מוסיקאים. למדתי נגינה בפסנתר אצל מר חרלמוב אך בעומק לבי חיבבתי יותר את הגב' חרלמוב. להם היו שני בנים. אני זוכרת היטב את הבכור, תיאודור (תדי), שכבר אז היה תלמיד הגמנסיה. תדי ניגן יפה בפסנתר והיה מה שנקרא בימינו "חתיך" וגם יהיר ומתנשא. הערצתי אותו מרחוק אך הוא כלל לא שם לב אלי. חייהם של בני הזוג חרלמוב לא היו קלים. לימוד העברית היתה משימה קשה להם. בכל-זאת, ולאחר מאבקים, גדלה והתרחבה כיתת הפסנתר של מר חרלמוב והוא החל לתת את שיעורי הנגינה לא בביתו הקטן אלא בבית-הספר לבנים א' שברחוב הנביאים למטה. בין התלמידים הזכורים לי היו כל ילדי המורה שור, בני משפחת כספי, בני משפחת חכמשוילי, בניו של רופא הנשים ד"ר עמנואל כגן ורעייתו רחל (היא רחל כגן, יו"ר ויצ"ו ועסקנית פעילה ונאמנה בעניין זכויות האישה). אחותו של ד"ר כגן היתה ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים הידועה מירושלים. בסוף כל שנת לימודים היה מר חרלמוב עורך את "קונצרט התלמידים"; אירוע חגיגי זה היה הסיוט של ימי הילדות שלי. מוכשרת במיוחד לא הייתי אך רגשנית מאד אכן הייתי. ב"קונצרט" הראשון שלי שכחתי לנגן בעל-פה את היצירה הקצרה שהכנתי. זו היתה בושה גדולה לי ועגמת נפש אמיתית להורי. אך הורי דרשו ממני שאמשיך ללמוד ולאט לאט התגברתי על הפחדים שלי. ב"קונצרט" האחרון שבו השתתפתי ניגנתי, בליווי תזמורת התלמידים, את החלק הראשון בקונצ'רטו לפסנתר מס' (?) של מוצרט ונדמה לי שאפילו עמדתי במשימה.
ברחוב שלנו וסמוך לבית לוין, היתה גרה הגב' סלושץ'-גליקליך עם ילדיה. בתה זיוה למדה בכיתתי בביה"ס ולמדה נגינה בכינור אצל המורה אוסנס (אסנת). לידם גר המורה לריקוד מר יריץ'. הגב' סלושץ'-גליקליך היתה גרושתו של המורה לגאוגרפיה סלושץ' שלימד בגמנסיה. הגב' גליקליך התגרשה או גרה בנפרד גם מבעלה השני גליקליך. היא היתה אישה גבוהה, נאה ונמרצת. היא ניהלה את ביה"ס לבנות בעיר העתיקה. המורה יריץ' היה קטן קומה, קל ברגליו, זריז ועליז. הוא היה רווק והרבה לבקר בביתה של הגב' גליקליך. הוא השתדל ללמד את ילדיה ואת חבריהם – וביניהם גם אותי – ריקודים "סלוניים". זה היה נחמד ומשעשע וחרג לגמרי ממה שהיה מקובל בזכרון-משה של הימים ההם.
ביה"ס בו למדו כל בנות השכונה וגם בנות משכונות אחווה, בית-ישראל ושכונת הבוכרים, היה ביה"ס ע"ש האלוף לבית למל ובקיצור "בי"ס למל". ביה"ס הוקם בשעתו ע"י חברת "עזרא", ההילפספריין של יהדות גרמניה, ותחילה היה בי"ס לבנים שבו לימדו בגרמנית. לאחר "מלחמת השפות" ולאחר מלחמת העולם (הראשונה) הפך להיות בי"ס לבנות, בית-ספר מודרני ולא דתי. בנין ביה"ס נתרם ע"י הנדבן למל, יליד אוסטריה-הונגריה. לפני זמני היה מנהלו של ביה"ס המורה לידיעת הארץ ישעיהו פרס, אחד הגיאוגרפים הראשונים של הישוב המתחדש. מר פרס המשיך ללמד גיאוגרפיה בכיתות הגבוהות של ביה"ס אך מנהלו של ביה"ס בזמני היה הד"ר ארנון. הד"ר ארנון, יהודי רוסי, מבני האינטליגנציה היהודית-הרוסית, היה דמות נפלאה. בחיצוניותו דמה לרב מגודל. הוא היה אירופאי אמיתי בהתנהגותו ובמושגיו. הוא היה רווק, ביישן ושתקן, אך השפעתו הטובה היתה מורגשת היטב בבית-הספר. מורי ביה"ס היו בחלקם מבני הישוב הישן ובחלקם עולים חדשים יחסית שהגיעו לא"י לפני מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה.
בכיתה ב' היתה המחנכת שלי הגב' זהבה גולדברג שנישאה באותה שנה ל(?) ברמן. זהבה עלתה מליטא. היא ידעה עברית על בוריה והיתה מורה מתלהבת ומלהיבה. שערותיה – שערות זהב שופעות, וכולה מרץ ושמחת חיים. חתונתה היתה אירוע חשוב לכיתה. לאחר נישואיה עזבה את ביה"ס והמחנך שבא במקומה היה מר קדשאי הנזכר בהמשך רשימתי זו.
המחנך של כיתתי ברוב שנות לימודיי היה מר שטרנברג, בן הישוב הישן שהתחנך עצמו בביה"ס למל או בבי"ס תחכמוני. הוא היה המורה לעברית ולחיבור, מורה טוב אך מוגבל מאד בהשקפותיו. מימיו לא ביקר באירופה. שיטות הלימוד שלו היו מיושנות אך הוא עשה כמיטב יכולתו כדי ללמד אותנו והיה אדם הגון וישר. מבין המורים המבריקים יותר בלטה דמותו של דב קמחי, המורה לתנ"ך, והגב' קופ-ז'בוטינסקי, המורה לחשבון. דב קמחי היה מורה מעולה ומלהיב והצליח לחבב עלינו את התנ"ך. כשהיה מתהלך בין השורות וקורא בעל-פה ובהטעמה מדברי הנביאים נכנסו הדברים ישר לליבותינו. דב קמחי עסק גם בתרגום ובכתיבה. הוא היה יליד גליציה. איסטניס, נקי ומצוחצח בלבושו, ידיו נקיות ומטופחות וכל כולו סדר ומשמעת עצמית. יחד עם זאת ניחן בחוש הומור ובלב רגיש. חיבבנו אותו מאד. לעומתו היתה הגב' ז'בוטינסקי-קופ, המורה לחשבון, יבשה וקפדנית. היא היתה אחותו של זאב ז'בוטינסקי אך הטמפרמנט שלה היה שונה משלו. היא דמתה מאד לטיפוס ה"קלסניה-דמה" (המחנכת) מן הגמנסיה הרוסית הקלאסית. לבושה בחומרה ובקפידה, עם משקפי pince-nez, היתה דמות נוקשה ומחמירה. אך את מלאכתה עשתה באמונה וללא משוא פנים. המורה למלאכת יד היתה הגב' קטרבורסקי, מורה טובה וחביבה שידעה להקפיד גם על משמעת ואלו שרצו ללמוד תפירה ורקמה יכלו להפיק תועלת מרובה משיעוריה. היא גילתה מהר מאד את חוסר הכישרון שלי למלאכת-יד אך התייחסה אלי יפה והקפידה על כך שלא אפריע בשיעורים. גם רחל אוסישקין (לימים רחל בודנהיימר – בתו של מנחם אוסישקין) לימדה בביה"ס למל עד לנישואיה, אך אני לא הייתי בין תלמידותיה ואיני יודעת כיצד לימדה.
זכור לרע הוא המורה הראשון שלי בכיתה ב' מר קדשאי. נכנסתי ללמוד בבי"ס למל לכיתה ב' הואיל ואת שנת הלימודים הראשונה עשיתי בגמנסיה "הרצליה" בתל-אביב. מר קדשאי (קראנו לו קצ'י למען הנוחות) שהיה המחנך בכיתה ב', לא היה בן הישוב הישן. דומני שהגיע ארצה מרוסיה או מפולניה זמן קצר לפנינו. כשנתקל בי, בנימוסיי ובלבושי האירופים, גמר אומר בלבו להפוך אותי בן לילה לבת הארץ מדורי דורות. הוא לא הניח לי להסתגל לאט לאט לאווירת ירושלים ולאווירת ביה"ס שהיו שונים בתכלית מהאווירה ששררה בתל-אביב החדשה, מלאת העולים החדשים מרוסיה ומפולניה שדמתה בוודאי למין אודיסה בזעיר אנפין. מר קדשאי היה מלגלג על לבושי ועל התנהגותי שהם זרים לרוח הארץ ולרוח העיר. השמלות הקצרות שלבשתי, הגרביים המתוחות היטב והמגיעות עד לברך, הכובע שחבשתי – כל אלה עוררו בו משום מה רוגז והוא הקניט אותי ללא רחם. בלילות הייתי חולמת כיצד אני משתלבת כבר בכיתה ואינני שונה מהתלמידות האחרות במאומה ומר קדשאי עדיין ממשיך להקניט אותי. כוונותיו היו בוודאי רצויות אך שיטותיו היו פסולות ועם כל רצוני לשאת חן בעיניו הרגשתי שהוא עוין אותי.
לעומתו המורה להתעמלות, אביעזר ילין (בנו של דוד ילין) שהרגיש אף הוא בשוני שבי, הניח לי לנהוג כמנהגי ואף היה משבח אותי על התנהגותי, אם כי בהתעמלות לא הצטיינתי.
בנושא המגורים שלנו חלה התקדמות בשנת 1923. הורי, שלא הסתפקו בנוחיות הדירה בבית סימנטוב, חיפשו דירה יותר מודרנית ויותר נוחה וזו נמצאה להם בבתים החדשים שהקים הסוחר הערבי-נוצרי מר קטן. הבתים נבנו ברחוב ראשי שחצה את שכונת זכרון-משה וברחוב צדדי שגבל עם ביה"ס למל. על גגו של הבית השלישי שהיה בן שתי קומות בלבד, היו רעפים אדומים מסודרים בצורת האותיות הלטיניות CATTAN ובעיניי, שגרתי בקומה השלישית שבבית ממול ויכולתי להשקיף על הגג עם כתובת הרעפים, היתה כתובת זו שיא הטכניקה המודרנית.
ברצוני לתאר את דיירי "בתי קטן" שהיוו חתך של תושבי ירושלים ותיקים ביחד עם העולים החדשים של שנות העשרים המוקדמות. "בית קטן" שבו גרנו אנחנו היה בית נספח ל"בית קטן" ישן יותר. שני הבתים היו בעלי שלוש קומות ובהם דירות רבות ודיירים רבים. לביתנו לא היו מדרגות עצמאיות משלו, הוא היה מחובר לבית היותר ישן בעזרת גשרי מדרגות. ההליכה על גבי הגשרים הללו, שהיו כאילו תלויים על בלימה, היתה מפחידה ואולי גם מסוכנת. בתחילה לא היו מעקים למדרגות, היתה זו לוליינות לעבור את עשר המדרגות התלויות באוויר. אמי, שסבלה מפחד גבהים, נרתעה לא אחת מלרדת במדרגות, והיתה תלויה בשאר בני הבית עד אשר לבסוף התקינו מעקים לגשרי המדרגות.
ובאשר לדיירי הבית: בקומה שמתחתינו ממש גרה משפחת הרופא ד"ר רוקח, משפחה מעולי רוסיה, משפחה צעירה ולהם שני ילדים קטנים, עמנואל ואבשלום (עמנואל הוא כיום עו"ד רוקח ואבשלום הוא אגרונום). באותה קומה היתה גרה משפחת רוסין עם בתם היחידה בת השלוש – יונה (יוניצ'קה). גב' רוסין היתה בת למשפחת ברמן המסועפת (מאפיית ברמן) ומר רוסין היה עולה חדש מרומניה. למר רוסין היתה חנות בגדים ברחוב יפו. אמה של יונצ'קה היתה משאירה אותה אצלנו ואהבנו מאד לשמור על יונצ'קה הקטנה שהיתה ילדונת חביבה ומשעשעת. בקומת הקרקע של ביתנו גרה האלמנה הגב' אפשטיין בת הישוב הישן ולה שתי בנות, רווקות זקנות, משכילות ומלומדות. אחת מהן נישאה מאוחר יותר לעו"ד ושיץ והשנייה למהנדס פישר, עולה מהונגריה. בבית קטן העיקרי (הישן יותר) גרה בקומת הקרקע משפחת הסופר-המורה הד"ר ברכיהו (בורוכוב) שלימד תלמוד בגמנסיה וכתב מאמרים בנושאים פילוסופיים. ד"ר בורוכוב היה אדם משכיל ותרבותי מאד אך עצבני. הם היו עולים חדשים מרוסיה. ארבעת ילדיהם היו כבר מבוגרים והם: (?), מהנדס שעבד בקרן הקיימת ואשתו היתה מבית מילר מחיפה, הבת (?) שנישאה לעולה חדש מאירלנד (המהנדס ביקר שנשאר בארץ-ישראל עם תום המלחמה מאחר ששירת כקצין בצבא הבריטי), הבת מרים שלמדה הנדסה בבלגיה והיתה אחת המהנדסות הראשונות בארץ (היא לא נישאה לאיש) והבן מתתיהו הצעיר שאז עדיין למד בגמנסיה. משפחת בורוכוב היתה משפחה עדינה מאד. מעליהם גרה משפחת ברנרד ג'וזף, עו"ד צעיר, עולה חדש מקנדה (לימים דב יוסף – מושלה של ירושלים בימי המצור ושר המשפטים במדינת ישראל). אשתו גולדי, אף היא עולה מקנדה, עבדה כמזכירתו של נורמן בנטויץ', היועץ המשפטי הראשון בממשלת המנדט. להם היו שלושה ילדים קטנים מאד: בן ושתי בנות. הבן הוא כיום רופא-ילדים בבאר-שבע. בת אחת היא מורה וגרה עם משפחתה בירושלים והבת הצעירה לילה נפלה בעת מלחמת השחרור כששירתה בנגב (פגז מצרי נחת על האוהל בו ישבה). לידם גרה משפחת לוי, משפחה ספרדית מהישוב הישן. אם המשפחה היתה מורה לצרפתית בביה"ס של כל ישראל חברים. להם היו שלוש בנות, מרים, שרה ורחל, ובן זקונים, ויקטור-בלפור. עמנואל (מוליק) רוקח היה נוהג לשבת על מרפסת דירת רוקח והיה קורא בקול לבנות של משפחת לוי "מריה, שרינה רשליקה". הרחוב כולו היה שומע את הקריאות החוזרות ונשנות של מוליק רוקח. חוץ מזה היה מוליק נוהג לאכול את הסיד שעל קיר המרפסת ואני, שהייתי עומדת על המרפסת שלנו בקומה שמעליו, הייתי נדהמת לראות אותו מקלף את הסיד ושם אותו בפיו. בקומה העליונה של הבית הישן היתה גרה משפחת אורלאנסקי שהתפרנסה, בין היתר, מהגשת ארוחות צהריים לאורחים קבועים. בין האורחים הללו היה העו"ד הצעיר יצחק אולשן, רווק מושבע, שהיה עונד תמיד סודר לצווארו (לימים נשיא בית המשפט העליון). המשורר יעקב אורלנד, אז ילד כבן שש, הוא בן או אחיין של משפחת אורלאנסקי. למשפחה היה גם דייר אחד, מהנדס צעיר וביישן. אדם זה איבד את עצמו לדעת בירייה בדירת אורלאנסקי. המקרה הזה זעזע את כל דיירי שני הבתים. זכור לי כיצד אסרו עלינו, הילדים להסתכל כאשר החברה קדישא הורידה את גופתו מהקומה העליונה.
הזכרתי את "בית קטן" השלישי שעמד ברחוב הצדדי שגבל עם ביה"ס למל. בבית הזה, בקומה השנייה, היתה גרה משפחת בן-טובים, משפחה אמידה מבני הישוב הישן. להם היו שלושה ילדים מבוגרים: הבן אריה, הבת רחל שנישאה לעולה חדש מגרמניה בשם גרץ ועברה לגור לתל-אביב ולאחר מכן לחיפה וכיום היא בעלת Castello בפירנצה שבאיטליה; הבת אילה (היתה אז כבת 14-15) שנישאה לאחר מכן לבן של אדמונד פלג (הסופר היהודי הצרפתי). בעלה נפל במלחמת העולם השניה. לאחר מכן נישאה למיליונר מקנדה בשם זקס. היא התאלמנה ולבסוף נישאה לש.ז. אברמוב, ח"כ לשעבר, עו"ד, עיתונאי וסופר. לאילה יש אוסף תמונות נדיר. רחל ואילה שתיהן חובבות אמנות מוכרות.
בקומת הקרקע של אותו בית היו חנויות אחדות שאחת מהן היתה חנות לסידקית של משפחת קצ'לסקי, הוריהם של פרופ' אהרן קציר ז"ל ושל אחיו פרופ' אפרים קציר, נשיאה הרביעי של מדינת ישראל. באותן שנים היו אהרן ואפרים ילדים כבני עשר ושמונה, עגלגלים במקצת – עולים חדשים מפולניה. מאחורי החנויות היתה דירת המגורים של משפחת קצ'לסקי ולידה דירת המגורים של הצייר אבניאל שאז טרם היה צייר. הוא ומשפחתו היו עולים חדשים מרוסיה. מר אבניאל למד בביה"ס לאמנות "בצלאל" והיה ידוע בגילופים שעשה משן-פיל. משפחת אבניאל היו ידידים בנפש של דודי, הדוד גרישה.
נאמר כבר שהדירה בבית קטן היתה יותר חדשה ויותר מודרנית מזו שבבית סימנטוב – ובכל זאת, חדר אמבטיה לא היה בה. היו בה שישה חדרים משני צדי מסדרון רחב-ידיים וארוך שבתכנון פשוט אפשר היה להפריש ממנו גם חדר אמבטיה, אבל כנראה שמר קטן לא השתמש בשירותיו של אדריכל והסתפק בהכללתם של בית השימוש והמטבח בלבד בתוך הדירה. על חדר אמבטיה פשוט לא חשב. מכאן שאת החדר הקטן ביותר בדירה הקדישו הורי לצרכי רחצה, כביסה, גיהוץ ושאר עבודות נחוצות.
עדיין כשגרנו בבית סימנטוב, בשנת 1923, הגיעה אלינו קבוצת קרובים מרוסיה: סבתא שיינה-ביילה דוכן (אם אבי), דודה חיה דוכן (אחות אבי הצעירה), בן-דודי נתן גוטמן (בנם של דודה סוניה ודוד אברהם גוטמן מבוז'דרובקה ויקטרינוסלב) ויוה (חוה) דוכן, בתם היתומה של דודי שמואל דוכן, אחי אבא, ואשתו רוזה, שנרצחו בחצר ביתם בידי חיילי צבא דניקין, הגנרל "הלבן" שלאחר המהפכה נלחם בבולשביקים. דוד זה נרצח בעת שאנחנו גרנו בלונדון ועדיין זכורה לי הבעת פני אבי כאשר בשעת ארוחת הצהריים נכנסה העוזרת האנגליה ומסרה לידיו מברק שבישר לו על האסון. פני אבי השחומים נעשו פתאום ירוקים ולבנים, והוא הפסיק לאכול. בו ברגע הכריז שעליו לדאוג ליתומים שנשארו. בת-דודי יוה היתה אחת מארבעת היתומים. כשעלו לארץ היתה דודה חיה כבת 23, שחומת עור, בעלת מרץ ויזמה. היא קיבלה על עצמה את המשימה הקשה להוציא מרוסיה השרויה ברעב ובתוהו ובוהו שלאחר המהפכה הבולשביקית את אמה ולפחות את אחד היתומים. בן אחותה נתן הצטרף למסע המפרך. נתן היה כבן 17 ויוה בת 12. הם שהו בדרך קרוב לשנה. עליהם היה "לגנוב" את הגבול שבין רוסיה לפולניה; בדרך התעכבו בלמברג (לבוב) כשישה חודשים ושהו אצל אחות סבי, הדודה שרה .לאחר-מכן הגיעו לוינה והצטרפו לקבוצת עולים שקיבלו סרטיפיקטים לעליה ארצה. בוינה נפגש אתם אליעזר קפלן שפעל שם בענייני העליה מטעם ההסתדרות הציונית והוא מסר להם כספים שאבי שלח בידו.
ארבעה קרובים אלה השתכנו אצלנו, כמנהג הימים ההם. במקום משפחה בת שלוש נפשות היינו פתאום למשפחה בת שבע נפשות. כך היה מקובל בימים ההם: קרובים שהגיעו כעולים השתכנו בבתי קרוביהם והקרובים היו צריכים לדאוג לכלכלתם, למגוריהם, לחינוך הילדים ולמציאת עבודה עבור המבוגרים. כל העול הזה נפל על כתפי אבי שהיה אז בן 39 ובעצמו "עולה חדש" שזה אך הסתדר בסביבה החדשה, ועל כתפי אמי שהיתה אז בת 34 וכלל לא רגילה לתנאי החיים בארץ.
כאשר עברנו לגור ב"בית קטן" הגיעה אלינו, לאחר תלאות רבות, סבתא סוניה, אם אמי, שנותרה לבדה בקחובקה לאחר שבעלה (סבי החורג) נפטר, ושני בניה, גרישה וסיומה, הצטרפו לבולשביקים ועזבו את הבית. סבתא סוניה הגיעה ארצה דרך ורנה שבבולגריה. היא לא ידעה דבר על גורל בניה. היא הביאה עמה מעט מאד חפצים ותכשיטים ופוליסת ביטוח אמריקאית. בשנת 1924 כבר היינו שמונה נפשות בדירה ב"בית קטן" ובשנת 1925 הגיע מרוסיה הדוד גרישה, אחי אמי.
בנוסף לכל המשפחה הזו הצטרף אלינו גור-כלבים קטן שאבי קיבל מאת מר דמיטרי חנא, ערבי נוצרי שעבד במחלקת הקרקעות לצד אבי. כשם שכלבנו הקודם "לבן" היה לבן באמת, כך היה כלבנו החדש שחור מכף רגל ועד ראש. מיד קראנו לו "שחור". כולנו אהבנו את "שחור", הוא שיחק איתנו, השתובב והצחיק אותנו. היה לו אופי עליז ושמח. הוא כרסם את השטיחים, שרט את הרהיטים והרטיב את הרצפה. אבל כל זה לא הפריע לנו כי אהבנו אותו באמת.
לאחר חודשים אחדים נסעה דודה חיה לתל-אביב והחלה לעבוד שם בעירייה. בן-דודי נתן נרשם ע"י אבי לבית הספר החקלאי במקוה-ישראל ולאחר זמן הצטרף לאחד הקיבוצים החדשים שאת שמו לא אזכור. זכור לי שביקרנו אצלו שם והוא הסיע אותנו בעגלה כשהוא נוהג בסוסים. כאשר הוריו – דודה סוניה ודוד אברהם, עם בנותיהם לובה ולאה ובעלה של לאה, מילה, עלו אף הם ארצה, נטש בנם נתן את הקיבוץ והחל לחפש עבודה בתל-אביב.
אחד האירועים המעניינים שקרו אז ברחוב שלנו היו נישואי אהובה, בתם היחידה של דוד ואיטה ילין לבעלה ה"יקה", העולה החדש מגרמניה, ד"ר פיקרד. החתונה נחוגה ברוב עם ובפאר והדר של אותם ימים ובני הזוג התיישבו בבית סמוך לביתנו, ברחוב הראשי שחצה את זכרון משה. כשעלה הזוג הצעיר במדרגות החיצוניות לדירתו החדשה ניגנה התזמורת את מארש החתונה של מנדלסון וכל האנשים ברחוב נתלוו אליהם. זה היה מחזה טיפוסי לאותם ימים.
מול ביתנו, במגרש שעליו עומדים כעת בתים וחנויות, שכן בית-העם דאז. בית-העם לא היה אלא צריף רעוע, אבל מבנה עלוב זה שקק חיים. החלוצים מן העלייה השלישית היו באים לשם בהמוניהם. בערבים התקיימו שם הרצאות, שיעורים, מסיבות ושירה בציבור. החלוצים – רובם פועלים טירונים שעבדו בכל עבודה קשה שנמצאה להם – היו ברובם יוצאי רוסיה ופולניה, בחורים צעירים ועליזים וביניהם גם חלוצות אחדות מהטיפוס של "הקוקו והסרפן". אנחנו הילדים היינו מציצים בעיניים סקרניות לתוך החצר של בית העם שכלל לא נראה לנו עלוב ורעוע. הצחוק והשירים שבקעו מתוכו, משכו אותנו מאד.
ליד "בית קטן", לצדו, שכן בבית אבן דו-קומתי הסמינר למורים. בערבים התקיימו שם שיעורי ערב לעולים החדשים. אמי למדה בשיעורים אלה והצטיינה בכתיבת חיבורים בעברית ספרותית ובאותיות גדולות כמו הירוגליפים. המורה שלה, מר בן-משה, העריץ מאד את יכולה הכתיבה שלה. רק דבר אחד הפריע לו: אמי קראה לי ליאה בעוד שלדעת מר בן-משה היה שמי העברי לאה. בסוף התפשר מר בן-משה וקרא לי ליאה-לאה.
מצדו השני של בית-ספר למל עמד בית-מידות, בית אבן בנוי כהלכה מאבן ירושלמית, מוקף גן גדול ומוצל. בעיניי היה זה ארמון, בית קסום. כלל לא שיערתי בנפשי שבבית זה גרו בני תמותה כמונו. אך אליבא דאמת הם היו בשר ודם כמו כולם. שם משפחתם היה חומה. מר חומה היה יהודי יליד אנגליה שנשא לאישה צעירה נאה, גבוהה ותמירה, ארצישראלית מרחובות ולהם בת יחידה, חמדה שמה. מר חומה היה פקיד בכיר בממשלת המנדט, במחלקת המזכיר הראשי. כיוון שהיה יליד אנגליה קיבל משכורת של נתין אנגלי שהיתה גבוהה ממשכורתם של בני הארץ, ה"ילידים", או העולים החדשים מארצות אירופה המזרחית. הוא ומשפחתו חיו כגבירים ממש ומשום כך הסתבך מר חומה במשך השנים בפלילים ונאלץ להתפטר ממשרתו. אבל בשנים שעליהן מסופר כאן עוד נהנו מר חומה ומשפחתו משם טוב ומרמת חיים שנראתה לכולם גבוהה מן המקובל.
בירושלים היה מחסור חמור במים. כשהעירייה סיפקה מים הם לא הגיעו לקומות העליונות של הבתים. לפיכך היה לנו מאגר מים (בור) בחצר הבית, ולידו משאבה, וכשהמים לא עלו אפילו עד לדירה שבקומה השנייה – שלא לדבר על הקומה השלישית שלנו – היינו יורדים למטה וליד הבור היינו מחכים בתור עם הפחים שלנו עד אשר מילאו לנו מים במשורה.
ברחובות זכרון-משה היו מופיעים מדי יום אנשים שמכרו מצרכים שונים: ערביות שמכרו ביצים טריות והיו קוראות בקול: ביט, טזה, טזה עשרין בשלינג (ביצים טריות, טריות, עשרים בשילינג); יהודיה שמנה מעדות המזרח שהיתה קוראת: "קוסקסו, קוסקסו". היא היתה מכינה פתיתי קוסקסו בבתים. היו מזמינים אותה להכין כמות גדולה של קוסקסו לצריכה של חודשים אחדים. היא היתה מביאה אתה את כל הכלים ובעלת הבית היתה מספקת את החומרים: קמח, שמן, ביצים, סולת. בפרוזדור הרחב שלנו היתה "הגב' קוסקסו" (כך קראנו לה) מתיישבת בפינה על הרצפה ומכינה קוסקסו מצויינים, וכדי לצאת ידי חובה כלפינו האשכנזים, היתה מכינה גם פרפלך (פתיתים), אטריות דקות ואטריות רחבות. ערבי אחד היה עובר ברחוב וקורא בעברית "מתקן פרימוס, מתקן פרימוס". זה היה מקצוע מבוקש מאד. כל האוכלוסיה בישלה אז על פרימוסים ועל פתיליות. ערבי אחר היה קונה בגדים ישנים וקורא בקול ביידיש: "אלטה זכה (במקום זכן), אלטה שיר" – בגדים ישנים, נעליים ישנות. זה היה מסחר מקובל מאד. את מה שקנה בזכרון משה היה מוכר ברווח בעיר העתיקה.
אישיות חשובה מאד בשכונה היה ה"זבליה", כלומר, הערבי שהיה מוציא את פחי האשפה ומוביל אותם למקום מרוחק מהשכונה. הוא היה גר מאחורי המגרש שעליו בנוי כיום קולנוע אדיסון, במרתף אחד הבתים. כאשר ה"זבליה" לא היה מופיע ימים אחדים היו שולחים אותי לקרוא לו שיבוא. אף פעם לא חששתי לגשת אל מרתפו של ה"זבליה". הוא היה בא, מוציא את האשפה ומקבל תשלום במקום מהמשפחה אותה שירת. אז לא היה פינוי אשפה ציבורי מטעם העירייה.
מתחת ל"בתי קטן", בפינת הרחוב הראשי והרחוב הצדדי, עמד הלוקס, הפנס שהאיר את הסביבה בערבים. בקיץ היו חיי החברה של הילדים מתנהלים בין הלוקס ובין הקיוסק שעמד ברחוב הראשי מול "בית קטן" שלנו. בקיוסק מכרו גזוז בחצי גרוש, גלידה וסיגריות. בקיץ, כאשר היו באים אורחים לא צפויים, היו מיד שולחים אותי להביא גלידה מה"גזוזניק".
בערבי הקיץ הארוכים היו הילדים משחקים מתחת ללוקס ובסביבתו עד לשעה מאוחרת. אמי, שגדלה ונתחנכה בחוץ לארץ וחייתה בערים גדולות, לא היתה רגילה לתופעה הזו ולא היתה מרשה לי להסתובב מתחת ללוקס ללא הגבלת זמן. היו קובעים לי שעה מסוימת לחזור הביתה, לטעמי שעה מוקדמת מדי, והייתי נאלצת לעזוב את המשחקים ואת המשחקים ולעלות הביתה לארוחת הערב. קולות הילדים נשמעו עוד זמן רב לאחר שכבר ישבתי בבית ומאד התקנאתי בילדים החופשיים שיכלו להתרוצץ כאוות נפשם, ללא הגבלות.
בערבי הקיץ היתה בת דודי יוה יורדת לרחוב ונפגשת עם החבורה שלה ואני הייתי מסתכלת בקנאה מהמרפסת כיצד יוה "מבלה" ואני "תקועה" בבית. אמנם יוה היתה מבוגרת ממני בשש שנים אבל התקנאתי בה מאד. כאשר המבוגרים היו יוצאים בערב ואותי היו משאירים בחברת יוה היתה היא מתחמקת מהר ויורדת לרחוב ואני, בודדה ומפוחדת, הייתי קוראת לה קריאות נואשות לחזור הביתה. היא היתה "מותחת" אותי מאד עד שהיתה נענית לקריאותי.
בבתי ירושלים דאז לא היתה הסקה מרכזית. כל משפחה פתרה את בעיות החימום לפי יכולתה. לנו היה תנור "perfection" אחד שעמד תמיד בחדר הגדול וסביבו היינו מצטופפים. בלילות הקרים היינו לוקחים למיטה בקבוקי זכוכית מלאי מים רותחים. בקבוקי גומי לא היו אז בנמצא בארץ. חורף אחד זכור לי כקשה במיוחד. ירד שלג. הרחוב מבי"ס למל לכיוון גאולה היה במורד די תלול והיה חלק מאד. נפלנו ונפצענו וסבלנו. הקור היה בלתי נסבל. לכולנו היו "אבעבועות חורף" בידיים וברגליים.
הורגלנו לקרוא הרבה בערבים. ספריית "בני ברית" שכנה אז ברחוב החבשים ולשם הייתי הולכת פעמים אחדות בשבוע להחליף ספרים. הספרן בני היה ידיד שלי והיה מוצא לי ספרים מעניינים ולסבתי סוניה היה שולח בידי ספרים ברוסית. אינני זוכרת אם הסבתא שיינה-ביילה קראה בכלל. היא היתה ידועה כסבתא ששותה 16 כוסות תה ביום. היא נפטרה בשנת 1924 בעת שאבי שהה בחוץ לארץ ונקברה בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים פקדתי את קברה ומצאתי את המצבה במצב די תקין.
ולסיום – כלבנו השחור והנחמד נעלם יום אחד מהבית. לאן ברח, מי פיתה אותו לעזוב אותנו, שכל כך אהבנוהו – לא אדע. הורי היו עצובים ואפילו הסבתות לא נרגעו. אבי היה נרגש ומודאג עד כדי כך שהזמין מכונית (בירושלים היו אז שתיים-שלוש מוניות ולא יותר) ונסע לכפרו של דמיטרי-חנא (האיש שנתן לנו את "שחור" במתנה), שמא נמצא "שחור" שם. אך "שחור" לא נמצא שם ולא נמצא בשום מקום אחר. ימים רבים חיפשנו אותו. אמי כיתתה את רגליה עד "צער בעלי חיים" – בית לכלבים עזובים – שנמצאה אז בברכת הסולטן, מתחת להר ציון. "שחור" לא נמצא גם שם. התגעגענו אליו אך ללא הואיל. עד לשנת 1926 לא היה לנו כלב אחר עד אשר עברנו לגור בשכונת רחביה החדשה.
לאה דוכן-לנדוי 