ראשית אספר על בית הורי ולאחר מכן על שתי שכונות בירושלים בהן גרתי בילדותי ובנעורי.

הורי נולדו בדרום רוסיה ולמדו בגמנסיות רוסיות. אבי סיים את הגמנסיה במדליות זהב ואמי במדליית כסף (היא לא הצטיינה במתמטיקה!). המדליות איפשרו להם כניסה ישרה לאוניברסיטאות ברוסיה.

בימים ההם היה מקובל ללמוד במספר אוניברסיטאות – ולסיים בחשובה שבהן. לכן החל אבי ללמוד באוניברסיטת חארקוב, לאחר מכן נסע לגרמניה ולבסוף חזר לרוסיה וסיים את לימודיו באוניברסיטת פטרבורג (זה היה לפני מלחמת העולם הראשונה). הוא למד משפטים והיה לעו"ד. ברוסיה הבחינו – כמו באנגליה – בין עו"ד הרשאי להופיע בכל דרגות בתי המשפט ובין אלה שהרשיון שלהם היה יותר מוגבל. אבי היה רשאי להופיע בכל בתי-המשפט לדרגותיהם.

בד בבד עם לימודיו האוניברסיטאיים הוא למד יהדות בקורסים המפורסמים שיסד הברון דוד גינצבורג (שם למד באותו זמן גם זלמן בוגרשוב, לימים הנשיא זלמן שז"ר). כעו"ד צעיר עבד אבי במשרד עורכי-דין שטיפלו בענייני השגרירות הבריטית בפטרבורג. זה המריץ אותו ללמוד אנגלית ולהכיר במקצת את המנטליות והתרבות האנגלית.

אמי, לאחר שגמרה את הגמנסיה בעיר חרסון (עיר פלך בדרום רוסיה), נסעה לאסטוניה והתחילה ללמוד לימודי רפואה באוניברסיטה של דורפט (שנקראה ברוסיה יורייב). אסטוניה היתה מדינה קטנה ששכנה לחוף הים הבלטי והיתה גרורה של רוסיה ולמעשה תחת שלטונה. באסטוניה גרו הברונים הבלטיים שרבים מהם מילאו תפקידים חשובים בממשלות רוסיה הצארית. האורינטציה בדורפט היתה גרמנית והאוניברסיטה היתה בנויה לפי מתכונת גרמנית.

כך אירע ששני הורי באו בצעירותם במגע עם התרבות הגרמנית ואולם אבי הושפע ממנה ואמי הסתייגה מכל דבר גרמני. למעשה נהגה כך כל ימי חייה. לעומת זאת העריצה את התרבות הצרפתית.

לאחר שנת לימודים אחת של אמי בדורפט נישאו הורי ואבי השפיע על אמי לנטוש את לימודי הרפואה ולעבור ללימודים אחרים. באותה עת אבי למד כבר בפטרבורג אך האוניברסיטה הפטרבורגית באותם ימים לא היתה פתוחה לנשים. לעומת זאת התקיימו כבר אז קורסים אוניברסיטאיים מיוחדים לנשים ושם למדה אמי חינוך והיתה למורה במקצועות גאוגרפיה והסטוריה.

כאשר גמרו הורי את לימודיהם פרצה מלחמת העולם הראשונה. הם חזרו לזמן מה לדרום רוסיה והתיישבו בעיר יקטרינוסלב שהיתה מרכז לשתי המשפחות. שם נולדתי. זמן קצר לאחר מכן חזרו הורי לפטרבורג שאז כבר נקראה פטרוגרד. זה היה צעד פטריוטי של הממשלה הרוסית שמאסה בשם הגרמני ושינתה אותו לשם סלבי (בורג – גרד).

עוד לא הזכרתי את העובדה החשובה בחיי הורי והיא שאבי היה ציוני משחר נעוריו. הוא למד עברית עוד בהיותו ילד. כאשר למד בגרמניה היה כותב לכלתו מכתבים בעברית, והיא נאלצה ללכת אל הרב כדי שיתרגם אותם עבורה. בביתנו ראיתי ארנק-ערב קטן מכסף של אמי ובו היה חרות בעברית "ללולה היקרה". אבי היה פעיל בקהילת פטרוגרד ושימש כסגן יו"ר הקהילה, ישראל רוזוב, שהיה יהודי וציוני מסור, אדם אמיד מאד ובעל תרבות.

בשנת 1917 פרצה ברוסיה המהפיכה הבולשביסטית שהתפשטה מפטרוגרד דרומה. התהליך נמשך חודשים רבים. פטרוגרד סבלה מהמלחמה ומהמהפיכה כאחד. היה חורף קשה והתחיל מחסור במזון ובעצי הסקה, הרכבות לא פעלו באופן סדיר. להורי היה קשה כמו לכולם. אחד הזכרונות המעטים שלי מתקופת פטרוגרד היה עמידה בתור ביחד עם אמי כדי לקנות תפוחי אדמה. היינו אוכלים קציצות גם מקליפות תפוחי אדמה.

בדרום רוסיה היה המצב עדיין הרבה יותר קל. הורי החליטו לחזור לשם. הנסיעה היתה ממושכת וקשה אבל, כאמור, בדרום עדיין לא חסר מאומה. המהפיכה התקרבה לשם רק לאט.

בשנת 1919 התקיימה ועידת השלום בפריז. בועידה זו נדונו גם זכויות המיעוטים בארצות שסבלו מהמלחמה ומתוצאותיה. בפריז התארגן הועד היהודי שכונה "ועד הארצות" או בשפה הצרפית הרשמית "Comitté des delegations Juives". אבי הוזמן לעבוד שם לצידו של ד"ר לאו מוצקין ולהכין דו"ח על מצבם המשפטי של יהודי רוסיה. בגלל המהפיכה ההולכת ומתפשטת סירב אבי להשאיר את אמי ואותי ברוסיה וכולנו יצאנו מנמל נובורוסיסק – נמל על שפת הים השחור שהיה עדיין בידי הכוחות הלבנים – בספינה לקונסטנטינופול, שם היה עלינו להחליף אניה ולנסוע למרסיי בדרכנו לפריז. בקונסטנטינופול נתקענו כי היה עלינו לקבל ויזה צרפתית. בקונסטנטינופול היתה אז פעילות ציונית רבה. התקיים שם משרד ציוני בניהולו של ד"ר ויקטור יעקובסון, מציוני רוסיה החשובים. אבי התחיל לעזור במשרד ואמי התחילה ללמוד עברית וביחד למדנו – היא ואני – את האותיות וכיצד לבטא אותן. הייתי בסך הכל בת ארבע וחצי אבל מסוגלת לקלוט. אמי למדה מתוך ספר לימוד למתחילים וכשהגענו לצירוף האותיות רוּחַ ותַּפּוּחַ היא לא ידעה כיצד מבטאים את זאת ולימדה גם אותי רוּח ותפוּח. כך בילינו שלושה שבועות.

לאחר שנתקבלו הויזות הצרפתיות הפלגנו לצרפת. באניה שלנו נסע גם מאיר דיזנגוף שחזר מביקור ברוסיה. אז התקשרה בין הורי ובינו ידידות שנמשכה כל ימי חייו עד לפטירתו בשנת 1936, והידידות הזו התפשטה גם אלי.

הגענו לפריז. אבי הצטרף לצוות של ה-comitté, הציג את עמדת יהודי רוסיה בפני ועדת המשנה שפעלה ליד ועידת השלום. משם נשלח אבי ללונדון ואמי ואני חיכינו לו בפריז. לאחר-מכן הצטרפנו אליו בלונדון.

בלונדון התקיימה ביולי 1920 ועידה ציונית ראשונה לאחר מלחמת העולם. בועידה זו נוסדה קרן היסוד ואז הוזמן אבי להצטרף לפעילי קרן היסוד ולצאת למסע הרצאות והסברה באמריקה הלטינית. אז התקוממה אמי ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים אמרה לו: "אתה, כל ימי חייך היית אומר 'אלך אפילו ברגל לארץ-ישראל. החלום שלי הוא לכהן כשופט-שלום בצפת'. וכעת, כאשר אתה עומד על פרשת דרכים אתה סוטה מדרכך לא"י ונוסע לכיוון אחר. כעת הגיע הזמן לעלות לא"י".

אבי השתכנע. ללא הכנה מוקדמת של מציאת עבודה הוחלט שאנו נוסעים לא"י. עוד בהיותנו בלונדון למד אבי ערבית ב- School of Oriental Studies וזו היתה ההכנה המעשית היחידה לקראת עלייתנו ארצה.

בחודש דצמבר 1920 עלינו ארצה דרך מצרים. הגענו לירושלים בבוקר קר וסגריר של אמצע דצמבר והרשמים שלי מאותו בוקר מלווים אותי עד היום הזה. אמי ואני התיישבנו בתל-אביב וגם על זה יכולתי לספר הרבה אבל לא בהזדמנות זו. אבי נשאר בירושלים להתכונן לבחינות לעורכי-דין זרים שהתקיימו לפני פסח. הוא עבר אותן בהצלחה כזו שחבר הבוחנים, ערבים ואנגלים, הזמינו אותו להשתתף בבחינות הבאות כבוחן. מאז ועד לפטירתו בשנת 1958 הוא היה בוחן בדיני מקרקעין וחבר המועצה המשפטית. בין עורכי הדין התהלכה בדיחה שאצל דוכן קשה להיכשל כי הוא האמין שאם מתכוננים לבחינה יודעים משהו ואם לא מצליחים לבטא את הידע בבחינה הרי כל החיים הם מבחן אחד גדול והאדם ישתדל ויצליח יותר בפעם הבאה.

אחרי חג הפסח התחיל אבי לעבוד במחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט שזה עתה הוקמה. תפקידו היה לקבוע את היקף אדמות המדינה ולתבוע אותן עבור הממשלה. זה היה תפקיד עדין מאד מפני שהתושבים הערבים תפסו אדמות לא להם והיה צריך לדעת היטב את החוק העותומני כדי להציל את האדמות שנתפסו באופן לא חוקי. הממשלה המנדטורית הטילה עליו לפרסם כעין קיצור חוק הקרקעות העותומני לאלה שהיו צריכים להפעיל אותו ושלא ידעו כיצד לגשת למקורות. הוא חיבר תקציר זה באנגלית ולאחר מכן חקר וכתב ספר משפטי שיטתי על חוק הקרקעות בא"י. ספר זה פורסם בשנת 1926 והביא תועלת רבה לעורכי דין, לבתי המשפט ולסטודנטים. בשנת 1935 פירסם, ביחד עם ראש בית-הספר הממשלתי למשפט, ספר באנגלית על אותו נושא שכלל כבר את כל החידושים שנעשו בתקופת עשר השנים שחלפו מאז הספר הראשון. הוא הרצה בבית-הספר למשפטים של ממשלת המנדט במשך כל שנות קיומו וכשנוסד ביה"ס למשפט ולכלכלה בתל-אביב, שהקדים את הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, הוזמן אבי להיות המרצה לדיני מקרקעין. הוא כתב מאמרים רבים בסוגיות שונות בנושא הזה. בעבודתו במחלקת הקרקעות חקר בצורה כעין שיפוטית את הזכויות לגבי שטחים עצומים של אדמות המדינה. אזכיר כאן את אדמות ואדי חוארת – הוא עמק חפר, שאלמלא נקבע סופית ששטח זה שייך למדינה לא היה עמק חפר מוחכר על-ידי הממשלה לקרן הקיימת וכל עמק חפר היה נשאר בידי שבטים של בדואים נודדים. אזכיר גם את חולות ראשון לציון שהשתרעו מתל-אביב ועד אשקלון וגם לגביהם הוא ניהל משפטים ארוכים ומסובכים והציל אותם מידי פולשים למיניהם.

לפני שאעבור לחלק השני של דברי אנסה לתאר בקצרה כיצד אני רואה את הורי ממרחק הזמן.

באבי השתלבו שתי תכונות: הוא היה איש המעשה ואיש הספר כאחד. בדרך כלל התגבר איש המעשה על איש הספר. הוא האמין בכוחה של העבודה, של ההתמדה ושל הרצון להצליח. הוא היה אדם תקיף והחלטי והחוק היה נר לרגליו. משום כך נתנו בו גם הערבים אמון מלא כי ידעו שלא יקפח את זכויותיהם וינהג בהתאם לחוק.

אמי היתה בעלת אופי יותר מורכב. לכאורה היתה רומנטית, אוהבת תיאטרון וספר ומופנמת כלשהו. בהיותה מורה מעולה היא האמינה בכוחו של החינוך בעיצוב אופיו של האדם. היא היתה עקבית מאד בהתנהגותה ולא אהבה לטייח דברים. אך החשוב מכל: כאשר נוצרו במשפחה מצבים שבהם היה צריך להחליט החלטות קשות ונחרצות היתה היא הכוח המוביל. זה קרה לעתים רחוקות אך תמיד ידענו שדעתה שקולה והיא תביע אותה ללא משוא פנים.

בשנים הראשונות לעלייתנו ארצה היה ביתנו מתמלא מדי פעם קרובים וידידים שזה עתה הגיעו ארצה. בימים ההם היה נהוג להתארח בבית קרובים וידידים ולא בבתי מלון. במשך השנים התיישבו הקרובים והידידים והרעש פחת. אבל כשהחלה העלייה הגדולה מגרמניה הנהיגו הורי בית פתוח בכל יום שבת אחה"צ לכל דיכפין. כשאבי היה פוגש עולה חדש, רופא, מהנדס, עו"ד, איש עסקים, הזמין אותם מיד לביתו. רבים עדיין זוכרים זאת. באותה תקופה עלה חוג מכרינו מבין העולים החדשים על חוג מכרינו מן הותיקים. יחס מיוחד נתן אבי לעו"ד החדשים שהתקשו בלימוד השפה החדשה והחוקים המוזרים. הם כולם עברו תחת ידיו בבחינות לעו"ד זרים ורבים סיפרו לי במשך השנים כיצד השתדל לעזור להם בצעדיהם הראשונים בארץ.

ביתנו היה, מה שנקרא היום, בית חילוני שרחש כבוד למסורת. בחינוכי הושם דגש על הציונות ועל אהבת העם והארץ.

* * *

 בחלקו השני של סיפורי אנסה לתאר שתי שכונות בירושלים שבהן גרתי בשנות העשרים. התיאורים מבוססים על רשמיי כילדה וכנערה.

כשעלינו לירושלים גרנו בשכונת "זכרון משה", משנת 1921 ועד לשנת 1926 או 1927. זו היתה אז שכונה חדשה יחסית (כבת שלושים שנה) וגם מודרנית למחצה. בתיה היו בתי אבן קטנים, מוקפים גינות לא גדולות. הרחובות היו מרוצפים. באמצע השכונה עמד בית-כנסת גדול ודי יפה. היתה בו חנות מכולת ומאפייה. למאפייה היה תפקיד חשוב מאד בשנים הללו הואיל וברוב הבתים לא היו תנורי אפייה אלא פרימוסים ופתיליות שעליהן היה קשה לאפות עוגות. לימים הגיע סיר-הפלא גם לירושלים ובעלות בית זריזות השכילו לאפות עוגות גם על פרימוסים ופתיליות. אבל בשנים הראשונות ולפי מנהג הישוב הישן היו אופים עוגות שמרים, חלות ואפילו לחם, במאפייה. אהבתי מאד את המאפייה כי ריחות נפלאים נישאו משם תמיד.

תושבי "זכרון משה" היו בחלקם מבני הישוב הישן האמיד וגם עולים חדשים כמונו, יוצאי רוסיה או פולניה. התושבים הותיקים היו אדוקים אך סובלניים ולא הצרו את צעדיהם של החילונים החדשים. החילוניים התייחסו בכבוד ובהערכה לשומרי המצוות.

ירושלים כולה סבלה ממחסור חמור במים. ברוב הבתים היו בורות מים שבהם ניקוו מי הגשמים. ליד הבור היתה משאבה ומים במשורה נשאבו מתוכו לפי צרכי המשפחה.

עד כמה שזכור לי לא היה קיים שירות ניקיון עירוני. לנו, בכל אופן, היה ה"ערבי של הזבליה" שגר בשכונה והיינו משלמים לו עבור שירותיו.

בירושלים של שנות העשרים המוקדמות לא היתה תחבורה ציבורית. היו כרכרות רתומות לסוסים והנסיעה בהן לא היתה יקרה במיוחד. את המצרכים הכבדים מן השוק היו מביאים סבלים כשהקונה הולך לצדם ומדריך אותם לאן ללכת. בערך בשנת 1925 הופיעה המונית הראשונה בירושלים, נהוגה בידי ערבי סודני עם תרבוש אדום. התחבורה מעיר לעיר היתה ברכבת או במוניות-שירות שהיו נוהגות לקחת את הנוסעים מבתיהם. הנסיעה מירושלים לתל-אביב נמשכה שעתיים עם חניה של רבע שעה בבאב-אל-ואד כדי לאפשר למנוע להתקרר.

בשכונה היה סמינר למורים, בית-ספר עממי לבנות (הוא בי"ס למל) ובית-עם. מוסדות אלה משכו את האינטליגנציה לשכונה ואת הפועלים-החלוצים. אני למדתי בבי"ס למל וסיימתי אותו. לאחר מכן עברתי ללמוד בגמנסיה.

ברחובות השכונה הסתובבו מוכרים שונים למיניהם, וקריאותיהם עדיין מצלצלות באוזניי. החשוב שבהם היה מתקן הפרימוסים, ערבי שדיבר עברית ויידיש. הוא היה עסוק תמיד. בנוסף לו התהלך ערבי שהכריז ביידיש: "אלטה זך, אלטה שין". הוא היה נוהג לקנות בגדים משומשים ולמכרם בעיר העתיקה. בנוסף לאלה התהלכה בשכונה אשה ספרדיה שהכינה קוסקוס בבתים. היא היתה מכינה גם אטריות מכל המינים וגם פרפלך – שני אלה בשביל התושבים האשכנזים. זכרון משה ברובה היתה מיושבת אשכנזים.

בירושלים לא היה חשמל עד לשנת 1927 בקירוב. לא היתה כמובן הסקה מרכזית. השתמשנו בתנורי נפט ממינים שונים ובדרך כלל היה לנו קר בחורף. זכור לי השלג החמור של שנת 1923. לכולנו היו אבעבועות-חורף בידיים וברגליים.

החיים התרבותיים בשכונה התמקמו בסמינר ובבית-העם. בשני מוסדות אלה למדו וביקרו אנשים צעירים, חלוצים והאינטיליגנציה. בערבים התנהלו שעורי ערב לעברית בהם למדה מרבית האוכלוסיה החדשה. רוח טובה שררה בשכונה. העולים החדשים התקבלו באהדה ובקצת סקרנות על-ידי הותיקים.

החיים החברתיים בבתים התנהלו בצורה צנועה מאד. מכיוון שלא היו טלפונים בבתים היו אנשים מבקרים זה את זה ללא התראה מוקדמת. כוס תה ועוגות שמרים או ביסקוויטים היו הכיבוד הרגיל. בקיץ הגישו גם גלידה. אנשים קראו הרבה ובדרך כלל החליפו ספרים בספריית בני-ברית ששכנה ברחוב החבשים.

תאטרון לא היה בתחילה עד אשר הגיעה "הבימה" מרוסיה, בשנות העשרים המאוחרות ואף היא השתכנה בתל אביב. האולם היחיד בירושלים היה קולנוע ציון (זכרונו לברכה) ובו התקיימו הצגות של חובבים. מאוחר יותר התקיימו גם הצגות של "הבימה" ושל "האהל" ודי הרבה רסיטלים של מוסיקאים אמנים, אפילו ידועי שם, שהגיעו לארץ ישראל. לפקידות הבריטית היה חוג דרמטי פעיל מאד והם הציגו את האופרות של Gilbert & Sullivan ולפעמים גם מחזות של שייקספיר בצורה מקוצרת. עד לשנת 1928 בערך לא היה קולנוע אלא רק ראינוע אילם.

לעומת חיי החברה המוגבלים של היישוב היהודי היתה הפקידות האנגלית על רמה יותר גבוהה. הם ערכו נשפים וסעודות ערב רשמיות. היו עורכים גם קונצרטים ביתיים. הם יסדו את ה- Jerusalem chamber music society. הנציב העליון סיר הרברט סמואל והמושל של ירושלים סיר רונלד סטורס קיימו הרבה קבלות פנים ונשפים. כילדה הוזמנתי פעם למסיבת ילדים אצל סר הרברט סמואל. הנציב העליון ישב אז ב-Auguste Victorie.

מוזר לחשוב כעת שעד לשנת 1925 בערך לא היו קיימים רחוב המלך ג'ורג' ורחוב בן-יהודה. לא היתה קיימת רחביה. בית-הכרם ותלפיות החלו להיבנות רק משנת 1923 ואילך ורחביה אפילו קצת יותר מאוחר. השכונות היהודיות העיקריות היו שכונת הבוכרים עם בנייניה המפוזרים, זכרון משה, מאה שערים, בתי אונגרין, אחווה וכמובן הרובע היהודי בעיר העתיקה. השכונות של הנוצרים – בעיקר ערבים שבהם גרה גם הפקידות הבריטית – היו המושבה האמריקאית, המושבה הגרמנית, טלביה, בקעה, מוסררה והרובע הנוצרי בעיר העתיקה. המוסלמים גרו בעיקר בעיר העתיקה ולאט לאט יצאו מהחומות והתפשטו לעיר המזרחית. כך עשו גם הערבים הנוצרים.

כאשר החלה להיבנות שכונת רחביה היינו הולכים לשם לאורך רחוב המלך ג'ורג' בבנייתו (על אבני החצץ), אח"כ פונים ימינה לאורך המחצבה הגדולה, שנקראה אז "הבור הלאומי", מקיפים אותה ומגיעים לבנין של "בצלאל" שעמד בסמטה צרה מאד. בסמטה זו היינו הולכים עד למנזר רטיסבון ומשם לשדות הטרשים של רחביה.

בשנת 1927 או בסוף 1926 עזבנו את זכרון משה ועברנו לגור בשכונת רחביה שהיו בה אז כ-10 בתים. בתחילה גרנו ברח' אבראבנאל בביתו של גזבר הסוכנות, מר ברוידא וממולנו – בבית קוזלוב – היה גר ד"ר מוהליבר, מנהל הגמנסיה שהשכיר חדר אחד (החדר שפנה בחלונותיו אל חדרי שממול) למשורר שאול טשרניחובסקי. שערו בנפשכם את אושרי וגאוותי על השכן הנחמד שלי! המשורר היה מתארח אצלנו לפעמים. הוא אהב מאד לאכול מלפפונים כבושים.

רח' רמב"ן אז היה דרך לא סלולה. עמדו בו כבר בתיהם של אליעזר ילין – הבית הראשון – ובתיהם של ד"ר טהון, ד"ר רופין, השופט פרומקין, שלמה ורוזה גינוסר (בנו וכלתו של אחד-העם) וד"ר דיסקינד, רופא מארה"ב שהיה מנהלה של "הדסה" במשך שנים אחדות. עוד עמד ברח' אלחריזי הצריף של יצחק ורחל בן-צבי וביתו של ד"ר דוסטרובסקי. ברח' קרן קיימת עמד ביתם של משפחת יולוס ושל משפחת האזרחי. ברח' אבן-עזרא נבנה ביתם של משפחת מקובקי. וזו היתה רחביה. בנייני המוסדות הלאומיים החלו להיבנות רק בשנת 1930 ועל המגרש שלהם עמדו הצריפים של גדוד העבודה. מעבר לרח' רמב"ן היה שדה פתוח והתנים יללו בו בלילות.

רוב הנערים והנערות מהשכונה למדו בגמנסיה שאז עדיין שכנה בבתי הבוכרים. אוטובוס רעוע היה מסיע אותנו רק לפעמים מרחביה לבתי הבוכרים. האוטובוס היה שייך לנהגו, איש גיבן מהישוב הישן. הנסיעה עלתה 5 טיל (חצי גרוש) והילדים היו מנצלים את הנהג ונוסעים "בהקפה" ומי יודע כמה חובות הוחזרו לאותו נהג מסכן. את הדרך בחזרה היינו עושים תמיד ברגל. בין רח' מאה שערים, גאולה ושכונת הבוכרים השתרע שדה ריק מלא סלעים. בחורף הירושלמי הגשום היינו שוקעים בבוץ ומאבדים את ערדלינו בתוכו. תחבורה עירונית מסודרת לא היתה. קטע הרחוב שבין פינת המלך ג'ורג' ורח' בן-יהודה – המשכו של רח' המלך ג'ורג' – היה אז בתהליך של סלילה ואנחנו היינו הולכים על אבני הסף או על גבי החצץ שהיה מפוזר לכל אורך הקטע הזה של רח' המלך ג'ורג'.

הבתים בשכונת רחביה היו חדשים ומודרניים. היו בהם חדרי אמבטיה (שלא כמו בזכרון משה) וכמעט בכל הבתים היתה הסקה דירתית בתנור גחלים גדול, שבנה הגרמני הזקן משנלר המומחה לבניית תנורים כאלה. התנורים היו יפים וחיממו די טוב את הדירה כולה.

החיים ברחביה היו נעימים מאד. היו הרבה שטחים פתוחים. בחורף צמחו הכלניות והרקפות בכל מגרש ריק. אם כי היינו שכונת גבול במושגי הימים דאז, לא הרגשנו כל פחד. ואז, באוגוסט 1929, פרצו המאורעות. ידוע לכל האסון שקרה בחברון. שכונות ירושלים המרוחקות, כמו בית-הכרם ובעיקר תלפיות ומקור-חיים שהיו מנותקות לגמרי, היו בסכנה אמיתית. אז נשרפה ספרייתו של הסופר ש"י עגנון שגר בתלפיות. אנשי רחביה התארגנו להגנה בצריף של יצחק בן-צבי, שהיה המרכז. אנשי גדוד העבודה שגרו בשכונה ארגנו את השמירה. אבי, כמו כל הגברים בשכונה, נקרא לצריף וניתן לו… מקל עבה. במקל זה היה עליו לעשות "פטרול" לאורך הגבולות של רחביה, כלומר, לאורך רח' רמב"ן ומשם לשכונת שערי חסד הסמוכה ובגבול הנחלאות. המשפחות התרכזו בקומות הקרקע של הבתים. אנחנו ישנו בבית סמוך, ביתו של הרב אסף המנוח, שהיה בן קומה אחת. כעבור יום או יומיים, כשחיכו לעזרת אוניות הצי הבריטי שהיו אמורות להגיע בהקדם אך השתהו בדרך, קיבלנו צו מאת ההגנה לעבור – נשים, ילדים וזקנים – למנזר רטיסבון, מתוך הנחה שהערבים לא יתקיפו את המנזר. צעדנו לשם בסך ושהינו שם מספר שעות אבל אז קמה אמי והכריזה: "לא עליתי לארץ ישראל כדי להסתתר במנזר. אני חוזרת הביתה". קמה ועשתה. אלינו הצטרפה משפחת ויליקנסקי שביתם כבר עמד בפינת רחובות אלחריזי ואבן-גבירול, מול הצריף של בן-צבי. כדי להפחית את הסכנה התרכזנו אז בבית ויליקנסקי וישנו שם לילות אחדים על הרצפה.

לאחר שנרגע המצב המסוכן אך טרם שרר שקט גמור חזרנו הביתה ואנשי גדוד העבודה עדיין שמרו עלינו. בכל ערב היתה משפחה אחרת מזמינה את החלוצים האלה לארוחת ערב. זכורה לי החביתה מ-20 ביצים שאמי טיגנה בשביל הקבוצה. בראשם עמד בחור גבה-קומה ויפה תואר ושמו משה הלפרין. כולנו הערצנו אותו בכל לבנו והרגשנו בטחון בקרבתו. כעת אני סבורה שהיה לקבוצה מעט מאד נשק אבל הם היו צעירים ובוטחים בעצמם והישרו אווירה טובה על התושבים.

לאחר ששקטה הארץ התחיל אבי, עוד בסוף שנת 1929, לבנות את ביתנו ברח' אלחריזי, שבו אני גרה עם משפחתי עד היום הזה. כולם היו יהודים. הרתכים היו כורדים והבנאים – חלוצים אשכנזים. בשנת 1930 עברנו לגור בביתנו. אז הוחל גם בבניית המוסדות הלאומיים. באותה שנה נבנתה גם הגמנסיה. את שתי השנים האחרונות למדתי כבר בבניין החדש. כאשר הסירו את הצריפים של גדוד העבודה ופינו את המגרש עבור בנייני הסוכנות התפזרו אנשי גדוד העבודה בארץ ונדמה לי שהתפזרו בכלל. הם חסרו לנו מאד. השכונה נכנסה לשלב של יישוב יותר מסודר, יותר בורגני אך ציוני מאד בנפשו ובמאודו.