לאחר שהות קצרה בירושלים הגענו לתל-אביב. השנה: 1920-1, הורי שכרו שני חדרים וזכות שימוש במטבח בדירתם של משפחת רפפורט שגרה בבתי קודריאנסקי. בתי קודריאנסקי עמדו ברחוב יהודה הלוי, אז רחוב חדש שטרם נסלל. זה עתה הושלמה בנייתם של הבתים הללו. היו אלה שני בתים תאומים, בני שתי קומות כל אחד, מסוידים בצבע לבן מבהיק. בדירת רפפורט היו ארבעה חדרים, פרוזדור מרווח ומרפסת רחבת ידיים. למשפחת רפפורט היו שני חדרים וגם לנו היו שני חדרים, לאמי ולי. אבי שהה אז בירושלים, שם התכונן לבחינות לעורכי דין זרים.

שני בנים היו למשפחת רפפורט, אך אני זוכרת רק את שמו של הצעיר – יצחק – שהיה בן ארבע-עשרה אז. יצחק אהב לשחק אתי.

הזכרתי את המרפסת. היא הקיפה את הדירה כולה, המעקה היה בנוי עמודים ומעליהם שטח רחב שממש הזמין להתיישב עליו.

גב' רפפורט היטיבה לדבר עברית ומיאנה לדבר רוסית, בכל אופן בגלוי. עם אמי, במטבח, נאותה לדבר גם רוסית. גב' רפפורט היתה אדיבה ובכל פעם שהיינו צריכים להיכנס למטבח או לחדרי השירותים או אפילו לעבור בפרוזדור היתה אומרת: "בבקשה, בבקשה". המילה הזו נשמעה קשה מאד לביטוי לאמא שלי, שידעה רק לקרוא עברית אך לא לדבר. בינינו לבין עצמנו קראנו לגב' רפפורט "גב' בבקשה" או בקצור "בקשה". כנוי זה נשאר במשפחתנו לתמיד.

בתי קודריאנסקי היו מיושבים בעולים שזה מקרוב באו, רובם עולים מרוסיה שנמלטו משם אחרי מהפכת אוקטובר וגמר המלחמה. השפה הרוסית נשמעה בכל מקום. אמא הרגישה את עצמה לגמרי "בבית". הרפפורטים עצמם הקדימו אותנו רק בחודשים אחדים. (מר רפפורט עבד בבנק "קופת עם", מאוחר יותר היה למנהלו ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה כיהן כמבקר הסוכנות היהודית, אבל אז גב' רפפורט – "בקשה" – כבר לא הייתה בחיים).

כאשר באנו לראות את בית קורדיאנסקי בפעם הראשונה והורי החליטו לשכור את החדרים, הצביעה אמי על הקומה השנייה, על המרפסת וכך אמרה לי: "ליה, זו תהיה המרפסת שלנו, אך זכרי, אסור לך בשום פנים ואופן לטפס על המעקה כי משם תוכלי ליפול. הבטיחי לי שאף פעם לא תעשי זאת". הבטחתי לאמי כמצוותה מבלי לחשוב הרבה על תוכן ההבטחה.

ובכן, באנו להתיישב בקרב הרפפורטים. ימים אחדים לאחר בואנו קרה שנשארתי לבדי על המרפסת. העפתי מבט לתוך החדר. אמא לא היתה שם. כנראה היתה במטבח. כהרף עין טיפסתי על המעקה והתיישבתי לי בפינת המעקה, מקום נוח שמשם היה אפשר להשקיף על הרחוב וגם על חצרו של הבית הסמוך. נהניתי מאד מן הישיבה שם עד אשר פתאום ראיתי את אמא שניצבה בחדר. היא עמדה על עומדה כמשותקת, רק הביטה בי ובעיניה תוכחה קשה. זחלתי למטה ונמנעתי מלהסתכל בפניה. על המקרה הזה לא דובר יותר במשפחתנו אך ידעתי שהפרתי הבטחה, הבהלתי את אמא ומי יודע מה היה קורה לי לו היתה אמא פורצת בצעקה ומפחידה אותי. על מעשה משובה זה הצטערתי שנים רבות.

טובים ונעימים היו החיים בתל-אביב הקטנה של אותם ימים. כמעט ולא הרגשתי את עצמי זרה בין הילדים שאתם למדתי בגמנסיה הרצליה במכינה א'. מוריי – מר ברכוז והגב' לאה איזמוז'יק – אהבוני. היו לי חברות וחברים. במיוחד התקשרתי אל שרה-מירה רוזוב אשר כולם קראו לה שרה-מירוצ'קה. כמו כן ביקשתי להתקרב אל רענן ויליקנסקי. שרה-מירוצ'קה היתה מקורבת למשפחת ישראל רוזוב מפטרסבורג-פטרוגרד. כאשר גרנו שם היה ישראל רוזוב יו"ר הקהילה היהודית ואבי היה סגנו. שרה-מירוצ'קה היתה קטנה, שחרחורת וחביבה. אהבתי אותה מאד. זמן קצר לאחר שעברנו לגור בירושלים שמענו שהיא ומשפחתה נסעו בחזרה לחוץ-לארץ ומאז לא ראיתיה. ה"נערץ" שלי היה רענן – רני – ויליקנסקי (כיום אגרונום ופרופסור בתחנת הנסיונות החקלאית ברחובות). רני היה גבוה משאר הילדים, רזה וזריז. היו לו עיניים אפורות יפהפיות ועור שחום. כאשר בא לחגיגת יום ההולדת שלי לא היתה ילדה מאושרת ממני. גם את רני לא ראיתי יותר מאז שעזבנו את תל-אביב.

בת יחידה הייתי ובשעות שלאחר הלימודים היתה חסרה לי חברת ילדים בני גילי. אמנם יצחק רפפורט, שהיה גדול ממני בשמונה שנים, היה משתעשע אתי, בעיקר על הגג השטוח של ביתנו. גג שטוח לא ראיתי מימי עד שהגענו לתל-אביב. בבית הסמוך גרה משפחת קסל ולאה (ליובוצ'קה) היתה כעין חברה שלי, אבל היא היתה גדולה ממני בשנים אחדות ומלבד זאת היו לה שני אחים – ישה ובניה – ולכן לא היתה זקוקה לי כפי שהייתי אני זקוקה לה.

כדי למלא את שעות אחר הצהריים ולתת תוכן נוסף לחינוכי שלחו אותי הורי ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה שזה מקרוב הגיעה מאודיסה. אהבתי ללכת אל המורה ומשהו גם למדתי אצלה. ואולם פעם קרתה תקלה: אמי הביאה מפריז את הסינור השחור האופנתי שכל ילדי צרפת היו לובשים על בגדיהם שעה ששהו בבית הספר, וזאת על מנת לשמור על נקיון הבגדים. כידוע, הצרפתים חסכנים הם והסינור השחור חסך כסף וחסך עבודה לאמהות. אותו יום היה יום סגריר, לעתים ירד גשם והאדמה היתה בוצית. אינני יודעת מדוע, אבל דווקא באותו יום הלבישה לי אמי את הסינור השחור. בדרך למורה לנגינה מעדתי ונפלתי ישר לתוך הבוץ. הסינור השחור התלכלך מאד. בצורה עלובה זו המשכתי את דרכי לשיעור הנגינה. בדרך פגשתי ילדים שכבר גמרו את שיעוריהם ושיחקו ברחוב. למראה העלוב שלי פרצו בצחוק מרושע. קשה היה לעמוד בלעג הזה. כשחזרתי הביתה הצהרתי חגיגית שיותר לא אלבש את הסינור הארור, כאילו היה הוא אשם במפלתי.

***

לאבי היה דוד, הדוד ראובן ליבוביץ', אחי סבתי. דוד זה עם משפחתו (ארבעה בנים ובת) עלו לארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה. רק בנם בכורם, אהרן, נשאר ברוסיה לגמור את לימודי הרפואה. בנם השני, צבי, נשלח ע"י הוריו לגרמניה בהיותו בן 16, כדי ללמוד שם לימודי הנדסה והוא נשאר בגרמניה במשך כל המלחמה. הדוד עם משפחתו גרו ביפו וכשאר יהודי יפו ותל-אביב סבלו מאד בעת המלחמה, סבלו מן הגירוש ומהתלאות הרבות. הדוד ואשתו מתו בזה אחר זה ממחלות ומחולשה והילדים שנותרו בתל-אביב לבדם עברו גם הם ימים קשים. כאשר באנו ארצה מצאנו בתל-אביב רק את הבנים גרשון ויחזקאל בעוד שהבת אסתר והבן שאול הצליחו לצאת את הארץ, הבת לגרמניה אל אחיה צבי והבן שאול לצרפת ללמוד רוקחות.

גרשון היה עלם יפה-תואר, עליז וטוב לב. הוא עבד במשטרת העיר תל-אביב שהוקמה זמן קצר לפני שהגענו ארצה. אחיו הצעיר יחזקאל אהב לשיר, היה לו קול בריטון חזק. הוא עבד כפקיד. בלילות, כאשר אמי היתה יוצאת לביקורים, היה יחזקאל ה"שמר-טף" שלי.

באחד הימים מצא גרשון גור כלבים צעיר, כולו לבן וכתם חום על מצחו, בין עיניו. גרשון היה רווק ולרגל עבודתו במשטרה נעדר הרבה מביתו. גור הכלבים היה בודד מאד. אז עלה בדעתו של גרשון להביא את גור הכלבים הנחמד אלינו ולתתו לי במתנה. תחילה היססה אמי אם תוכל לקבל את הכלב לדירה שבה גרו שתי משפחות, משפחת רפפורט היתה יכולה להתנגד לכך. אבל בניגוד למשוער ובהשפעת הבן יצחק, הרשתה לנו "גב' בבקשה" לאמץ את הכלב שהיה עדיין צעיר מאד וכלל לא מאולף. בהיות הכלב כולו לבן קראנו לו "לבן" ובחיבה – לבנושקה. לבנושקה היה כלב פשוט, לא גזעי, אך חביב ונחמד היה וכולם אהבוהו. ובשבילי היה זה צעצוע חי שאף פעם לא נמאס לי לשחק אתו.

בין משפחות הציונים שעלו באותה תקופה לארץ היתה גם משפחת בבקוב מפטרוגרד. מר בבקוב היה תעשיין אמיד שהחליט, עם גמר המלחמה, לחסל את עסקיו ולעלות לארץ. הורי היו מיודדים עם הבבקובים עוד מימי פטרוגרד. בני הזוג בבקוב היו חשוכי בנים. גב' בבקוב, רוזליה ניקולאיבנה, היתה אישה קטנה וצנומה ושיער אדמדם לה. היא היתה חריפת שכל והיה לה חוש הומור עוקצני. עם זאת היתה אישה טובת לב. מכיוון שלא היו להם בנים לקחו לביתם כלבה, כלבה יפה מאד ובעלת יוחסין. דייזי קראו לה והילדים היו מתלוצצים וקוראים לה "דייזי בבקוב". דייזי היתה לבנה כלבנושקה אך שערה היה ארוך ורך, מסורק למשעי ומטופח. היא היתה "גברת" במלוא מובן המילה, כמו רוזליה ניקולאיבנה עצמה. לבנושקה שלנו היה נראה פרולטרי מאד ליד הגבירה דייזי, אבל הם היו ידידים על אף הכל, כי דייזי היתה ליידי אמיתית ולא היתה סנוב.

כחודש ימים לאחר שלבנושקה הובא אלינו הוא נעלם. שלושה ימים חיפשנו אחריו ולא מצאנוהו. לפתע הופיע, עייף ומלוכלך, שמח לקראתנו אך מקפל את זנבו תוך הבעת אשמה כאילו אומר: "יודע אני שחטאתי, אך לא היתה ברירה. הייתי מוכרח". לא ידענו היכן היה ולשאלותינו לא ענה, אך כעבור ימים אחדים ביקר אצלנו קרובנו גרשון וסיפר לנו שמצא את לבנושקה רובץ בפתח חדרו, מחכה לו, רעב, צמא ומלוכלך. במקרה עבד גרשון בתורנות יום ולילה, והוא נעדר מחדרו זמן רב. הכלב חיכה לו בסבלנות עד שמצא אותו, שהה אצלו כיממה ואח"כ החליט לחזור אלינו כאילו חש והבין שביתו הקבוע הוא אצלנו אך אין גם להזניח את ידידו הותיק.

הגיעו ימי הפסח. אבי הזמין אותנו לבלות את הפסח אתו בירושלים ולבנושקה בא אתנו. על ימי שהותנו בירושלים באותו ביקור אינני זוכרת דבר. לאחר הפסח הושיב אותנו אבי במכונית ונסענו לתל-אביב. אך לא היתה זו נסיעה פשוטה. כאשר הגענו לסביבות מקוה-ישראל ראינו על הכביש חיילים אנגלים שעצרו את כל המכוניות ולא הרשו לנוסעים להתקדם לעבר תל-אביב או יפו. אמי שאלה לסיבת הדבר והם ענו: "ביפו ובתל-אביב יש פוגרום". הדברים עשו רושם נורא על אמי שבתמימותה היתה סבורה שעם עלותה לארץ-ישראל לא תדע עוד ולא תשמע עוד את המילה "פוגרום". ובאמת, לא היה זה "פוגרום" במובן הגלותי. היהודים התגוננו והחזירו מלחמה שערה ואף כי נפלו קרבנות לא היתה בישוב הרגשת אין אונים כפי שהיתה בוודאי בגולה.

החיילים הפנו אותנו לעבר ביה"ס החקלאי שבמקוה-ישראל ויעצו לנו למצוא שם מסתור עד אור הבוקר. בבוקר, לאור המצב, יוחלט אם נוכל להמשיך בדרכנו. השעה היתה שעת בין הערביים. המכוניות נכנסו לתוך חצר ביה"ס. המורים והעובדים שהתגוררו במקום הזמינו את הנוסעים לבלות את הלילה בבתיהם הצנועים. אמי, אני ולבנושקה הוזמנו ע"י אחד המורים ואשתו לבלות את הלילה בביתם. הם פינו לנו את חדר השינה שלהם. עמדה בו מיטה כפולה, רחבת ידיים. שלושתנו התכנסנו בתוך מיטה זו. אינני בטוחה שאמי ישנה שינה עמוקה או שקטה באותו לילה אבל לבנושקה ואני ישנו כמלאכים. עם שחר התעוררתי וראיתי שאמי כבר קמה. גם לבנושקה לא היה לידי. רצתי לחצר. אמי עמדה ליד הברז וכיבסה את הסדין שעליו ישנו. תוך כדי העבודה הטיחה דברים קשים בלבנושקה: "מה עשית?" אמרה לו בכעס. לבנושקה רכן על הארץ לרגליה ובכל אבריו, בזנבו, באוזניו, בעיניו ביקש מנה סליחה ומחילה על שמתוך התרגשות או פחד הרטיב ולכלך את הסדין הצחור שאשת המורה הטובה פרשה לנו ללינת הלילה. התנצלנו בפני המורה ואשתו, הודינו להם על מידת הכנסת האורחים היפה שנהגו בנו ובשעות הבוקר המוקדמות יצאנו במכוניות לתל-אביב. העיר היתה ריקה ושקטה. כל החלונות והתריסים היו מוגפים. שרר מצב רוח קשה ומדכא מסביב.

נסתיימה שנת הלימודים, החופש הגדול החל. בימים ההם רחוב אלנבי עוד טרם נסלל, היתה קיימת רק שפת המדרכה שהובילה לכל אורך הדרך עד לים. יום אחד לפני עוזבנו את תל-אביב החלטנו והעזנו ללכת לים, אבא, אמא ואני. שלוש שעות צעדנו בחול העמוק והחם ורק אני הצלחתי ללכת כל הזמן על שפת המדרכה-לעתיד שעליה צעדתי כמו לוליין בקרקס. לבסוף הגענו. על שפת הים עמד ערבי ולידו מין עגלה מכוסה בסכך. הוא מכר אבטיחים ומלונים. אכלנו מן הפירות, ישבנו ליד הים הכחול, הרוח היתה משובבת נפש, נפלאה. איש לא התרחץ בים וגם לנו לא היו בגדי ים. חזרנו כלעומת שבאנו. עד היום מצטערת אני שלא טבלנו בים לאחר אותה הליכה מפרכת.

נסתיימו ימי תל-אביב הנעימים והגיע זמננו לעלות לירושלים ולהשתקע בה. קשה היה לאמי ולי להיפרד מתל-אביב, ממשפחת רפפורט, מהידידים ובעיקר היתה קשה הפרידה מלבנושקה. אבי היה סבור שבירושלים עיר הקודש לא יראו בעין יפה אם נבוא לגור בה עם כלב. "האוכלוסיה דתית ברובה – כך אמר – והיהודים האדוקים אינם רגילים לכלבים". הוחלט, אפוא, שנחזיר את לבנושקה לגרשון קרובנו. הוא הסכים לקבל אותו ולבנושקה לא הבין שאנחנו נפרדים ממנו לתמיד.

ימים רבים, רבים מאד, המשכנו להזכיר בדברים ובחיוכים את לבנושקה אהוב לבנו. הוא היה לנו כבן משפחה שאבד.