לבושה בפשטות אך בקפידה, צועדת הילדה הקטנה בין אמא ואבא ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב (הקטנה) לעבר רחוב הרצל והגמנסיה "הרצליה". יום חורף בהיר ונפלא, שמיים כחולים, הרבה אור ונועם באוויר. המשפחה פונה שמאלה וצועדת לאורכו של רחוב הרצל. בקצהו מתנשא בניינה של הגמנסיה, בנין לבן מאד, בסגנון שקשה להגדירו. בחזית הבנין כעין שני לוחות-הברית צרים ומשני צדדיו אגפים נמוכים וארוכים. לאורך הרחוב השקט בתים קטנים מוקפי ירק, בתים לבנים, בתים בצבע האדמדם של רעפים, רובם גגותיהם שטוחים. המרחק אינו רב והנה הם קרבים אל בנין הגמנסיה פותחים את השער לתוך גינה קטנה, צועדים בשביל המוביל לכניסה הראשית ונבלעים בתוך הבנין. בבנין אפלולית, מסדרון רחב ובקצהו ולרחבו מסדרון ארוך, כעין מרפסת המתמשכת לאורך שני אגפי הבנין, ומעבר למרפסת חצר פנימית רחבת-ידיים.

כשהמשפחה נכנסת לבנין שורר בו שקט, שעת שיעורים. מן המסדרון, בצדו השמאלי, נכנסים לחדר המנהל. החדר מרווח מאד, תקרה גבוהה, שולחן כתיבה ענק, איצטבאות עם ספרים, שתי כורסות עור, אפלולית נעימה. מאחורי השולחן יושב המנהל, שקם מיד עם כניסתנו. אדם גבה-קומה הוא המנהל, ולו זקן שחור ועיניים חומות וטובות וכל דמותו מזכירה מאד את ד"ר בנימין הרצל, אשר תמונתו תלויה על הקיר מימין, אותה תמונה ידועה בה נראה ד"ר הרצל כמשקיף מן המרפסת של בית – מלונו בעיר באזל על נהר הריין. המנהל מברך לשלום את אמא ואת אבא בלחיצת יד, מתכופף לעברי ובוחן אותי במבט קצר. הוא פותח בשיחה בעברית. אמא שותקת ומקשיבה, אבא משוחח בעברית שוטפת ואני מקשיבה ואינני מבינה הרבה. בכל-זאת אני מבינה קטעים אחדים. מדברים על שיטות הלימוד בביה"ס, על שעות הלימוד, שהן שונות מהשעות בהן הורגלתי באנגליה, על המורים, על תל-אביב ויושביה שבכל יום מתווספים לה תושבים חדשים, זה מקרוב באו, ולתושבים החדשים גם ילדים, וכולם, כולם רוצים ללמוד בגמנסיה העברית; והכיתות אכן מרווחות אך מספר התלמידים רב בהן ולא כולם יודעים עברית כהלכה והמורים עובדים קשה. אני חרדה, שמא מסביר המנהל בנימוס לאמא ולאבא שלא יוכל לקבל אותי כתלמידה בגמנסיה, שמא אצטרך ללכת לבית-ספר והרי כאן טוב כל-כך והמקום מרווח והחצר רחבת-ידיים והנה גם נשמע צלצול הפעמון ובין רגע נפסק השקט הרציני וקולי קולות של ילדים פורצים לתוך המסדרון, ושעטות רגליים וצעקות מחרישות אוזניים ושמחה וצהלה בכל. והנה קם המנהל ממקומו נפרד מאמא ומאבא בלחיצת יד ואומר להם: "ובכן, בשבוע הבא!" והנה הוא כבר רוכן מעלי ואומר לי בחיבה: "ובכן לאה, את תלמדי בבית-ספרנו ומתי נתחיל בלימודים?" – שאל דרך הלצה. מיד נקשרו הדברים בתודעתי הרי אמר "בשבוע הבא" ובקול ענות חלושה עניתי: "ביום ב' בשבוע".

הבעת פני המנהל נשתנתה, פניו החמירו. מי יודע מה אמרתי, אולי העברית לא היתה נכונה, שמא טעיתי במשהו? – לבי דופק, הולם בקרבי ועיניי נשואות אליו בפחד. "ילדה קטנה," אומר המנהל, וחיוך של לגלוג לא מרושע מתפשט על פניו, "בארץ-ישראל מתחיל השבוע ביום א' בשבוע!". בושתי ונכלמתי כיצד לא ידעתי זאת? והרי בכל ארץ שבה למדתי התחיל השבוע ביום ב'! וכאן, בארץ ישראל…

עוד בטרם שבתי לאיתני כבר מצאנו את עצמנו בחוץ, ברחוב הרצל. הקולות העליזים של הילדים הדהדו מאחורינו. הנה שוב נשמע צלצול הפעמון. כמה רציתי שיהיה כבר יום ראשון בשבוע הבא שאהיה גם אני בין הילדים המתרוצצים והצוהלים, בחצר רחבת הידיים, בשמש הזוהרת.