לאחרונה יצאו לאור ספרים אחדים שהמסופר בהם סבב סביב בעיות הקליטה של עולים בארץ ישראל, בין שאלה היו ילדים ובין שאלה היו מבוגרים. כוונתי לספריהם של אהרון אמיר (תרנגול כפרות), דוד שיץ (שושן לבן, שושן אדום) וספרו של נתן שחם (רביעיית רוזנדורף). אם נתעמק קצת בנושא זה ניזכר שגם עגנון וגם י.ח. ברנר וגם סופרים אחרים פחות ידועים מהם תיארו בדרכים אמנותיות שונות את קשייהם ולבטיהם של עולים חדשים בבואם להשתקע בארצנו.

לא אתיימר שאני כותבת בצורה ספרותית.

בדברי ברצוני לספר על קליטתי אני בסביבה החדשה בהגיעי לארץ כילדה קטנה. עלי להוסיף שבניגוד לסיפורים שאותם כבר הזכרתי עליתי אני בתנאים אובייקטיביים טובים ונורמליים, מלווה בהורים אוהבים, ארך בטרם אספר על כך עלי להקדים ולספר על מה שקדם לעלייתנו ארצה, מה שעשוי אולי להסביר את התנהגותי כאן בארץ בתחילה.

הורי ואני עזבנו את רוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית בדרכנו לפריז. אבי נשלח לפריז בשליחות יהודית-ציונית ולא כאן המקום להרחיב את הדיבור על כך. כשהגענו לפריז ידעו הורי ששהותנו בה תימשך רק חודשים ספורים ובכל זאת החליטה אמי לשלוח אותי למעין Kindergarten שהיה כמובן שונה מאד מגני הילדים שבזמננו ובמיוחד בארצנו. בכל היה המוסד Kindergarten דבר חדשני באותם ימים כי עד אז גדלו ילדים בבתי הוריהם עד לגיל בית הספר. כוונתה של אמי, שהיתה מחנכת בעלת דיעות מתקדמות, להביא אותי במגע עם ילדים אחרים בני גילי משום שהיתה סבורה, שמהיותי בת יחידה, וממילא מפונקת במקצת, עלי להימצא בין בני גילי וללמוד לשחק ולהיות אתם, לפחות במשך שעות אחדות במשך היום. כמו-כן, גרנו אז במלון ולדעתה היה זה מקום לא מתאים לילדה להסתובב ברוב שעות היום. שם המלון כבר רמז לנו על ארץ-ישראל – Hotel Mont Tabor – שעמד במקום נפלא ליד גן ה- Tuilleries .

צרפתית לא ידעתי, אך כידוע, ילדים קולטים במהירות שפות חדשות ועובדה זו לא העיבה על חיי ב-Kindergarten ההוא. נהפוך הוא, רציתי להשתלב בסביבה החדשה ובדריכות רבה הקשבתי לכל מה שהתרחש סביבי. ערב אחד ביושבנו בחדרנו, אמא קוראת בספר ואני משחקת לרגליה על השטיח, שמעה אותי אמי ממלמלת לבובתי מלים שנשמעו לה זרות במקצת. היא הקשיבה לי ומה היא ראתה ושמעה? אני עושה את סימן הצלב על הבובה וממלמלת חרש בצרפתית "au nom due père et du fils et du Saint Esprit". ובתרגום לעברית: "בשם האב והבן והרוח הקדושה". לתדהמתה לא היה גבול. היא חקרה אותי מתי וכיצד למדתי את "השיר" הזה ואני סיפרתי לה לתומי שכך לימדוני בגן. למחרת בבוקר הלכה אמי לגן והוציאה אותי משם בהסבירה למנהלת שאנו יהודים ולא רוסים, דבר שהיה אולי לא ברור לה, ושאין היא מרשה לי להשתתף בתפילות שהיו חלק מתוכנית הלימודים הרגילה בגן זה.

הייתי אז עדיין צעירה מדי כדי להבין את פשר הדברים.

לאחר ימים אחדים נמצא לי Kindergarten חופשי וליברלי שעליו המליצו כמה מהגרים אחרים שחיו במלוננו. זה היה גן מודרני מאד והפתיחות בו היתה רבה כביכול. אז ידעתי כבר מעט צרפתית ורציתי כנראה להפגין את ידיעותי ברבים. ובכלל אהבתי לדבר הרבה באותה תקופה. ומה קרה באותו מוסד "מתקדם"? לאחר שיום אחד דיברתי יותר מדי ובלי מעצורים קראה לי הגננת, ובתור עונש העמידה אותי בפינה עם פני לתוך הקיר ושמה על ראשי מין מבנה שקראו לו une tète d'ane ובעברית "ראש של חמור". הדבר לא נעם לי כלל ועיקר וכאשר אמי באה להחזיר אותי הביתה היא מצאה אותי עומדת מבוישת ובוכיה. "מה פשר הדבר?" שאלה אמי את הגננת וזו ענתה לה בזו הלשון: Mais Madame, votre fille est une petite bevarde! ובעברית: "גברתי, בתך היא פטפטנית קטנה". זה היה העונש בגן "המתקדם" על פיטפוטי.

לאחר שני הנסיונות הכושלים הללו החליטה אמא לחנך אותי בעצמה ללא עזרת מחנכים זרים. אז עברנו כבר לגור בחדר בדירתה של ציירת צרפתיה עליזה והחיים נעשו נעימים יותר. תקופת שהותנו בצרפת נסתיימה לאחר חודשים אחדים ולפי המתוכנן עברנו לגור בלונדון – גם-כן לזמן מוגבל.

בינתיים גדלתי מעט והורי היו סבורים שאני כבר מוכנה ללכת לבית-ספר אף כי הייתי רק בת חמש. ובאמת התקבלתי לבית-ספר פרטי מצוין בשכונת Hampstead שהיה נקרא The Frognel School for Girls. התקבלתי כמובן לכיתה שאנו קוראים לה כיום מכינה, מכינה א'. אנגלית לא ידעתי. לעומת זאת ידעתי צרפתית, רוסית ועברית בהברה אשכנזית. הרגשתי בנוח בבית-הספר עד אשר בבוקר בהיר אחד נקראו כל הילדות לשיעור התעמלות, gym lesson. כולן יצאו בשמחה מהכיתה ואני נשארתי יושבת על מקומי. נכנסה המורה ושאלה לפשר הדבר. אמרתי לה באנגלית קלוקלת שהורי אינם מרשים לי להשתתף בתפילה. לא הועילו כל הסבריה של המורה ש- "gym" זה לא תפילה. אני בשלי, לא ולא, אסור לי להשתתף בתפילות. המורה הרפתה ממני בראותה עד כמה אני מבוהלת וגם עומדת על דעתי. מובן שבית הספר שלח מכתב לאמי והסביר לה שלא לתפילות נדרשתי להתייצב אלא לשיעור התעמלות, ואז גם הודיעו לה שעלי להביא בגדי התעמלות. אי-ההבנה הוסברה לי ותקלות אחרות לא היו יותר.

לימים, בביקורים חוזרים ונשנים בלונדון אחרי מלחמת העולם השנייה, חיפשתי בנרות את בית-ספרי הטוב אך לשווא; הוא נעלם מן האופק. נאמר לי שבית-הספר הועבר לפרובינציה בזמן המלחמה ומאז לא חזר ללונדון. בשכונת המפסטד קיימת עד היום סמטה בשם Frognel Lane אך בית-הספר איננו.

לאחר חודשים אחדים שוב שינוי: הפעם מצאתי את עצמי בתל-אביב הקטנה הנקייה והחמודה, צועדת ביחד עם הורי לעבר הגמנסיה "הרצליה". נכנסנו למשרדו של המנהל ד"ר מוסינזון והלה קיבל את הורי ואותי בסבר פנים יפות, דיבר אלי משפטים אחדים בעברית, נוכח לדעת שאני מבינה את הכל והסכים לקבל אותי לכיתה א'. ואז שאלתי אותו אם עלי לבוא ללימודים ביום ב' והוא פנה אלי בצחוק ואמר: "ילדה קטנה, בארץ-ישראל מתחיל השבוע ביום א'!" – שוב שינוי, שוב צריך להסתגל, הפעם היה זה בשמחה ובקלות.

אך אין זה סוף הסיפור. ישבנו בתל-אביב אמי ואני בעוד שאבי נמצא כבר בירושלים. הורי חיכו לסוף שנת הלימודים ואז עברנו כולנו לגור בירושלים.

וכאן, בירושלים עיר הקודש, היתה קליטתי הקשה ביותר. צריך לדעת כמה יבשה, מסכנה וענייה היתה אז ירושלים, זמן קצר לאחר גמר מלחמת העולם הראשונה. גרנו בשכונת זכרון-משה, שכונה נעימה למדי. אני נרשמתי לכתה ב' בבית-הספר לבנות ע"ש האציל לבית למל. התלמידות ברובן באו מהשכונות הדתיות שבסביבה. לבושן היה דל ולא אופנתי. רובן לבשו גרביים לבנות ארוכות ושמלות ישנות וארוכות, בעוד שאני, בעוונותי הרבים, הייתי לבושה לפי אופנת הימים ההם בפריז ובלונדון בשמלות קצרצרות, בגרבי צמר מתאימים שהגיעו רק עד הברכיים (לפי אופנת אנגליה) ולראשי כובע קטן ונחמד שכמותו לא נראה אז בחוצות ירושלים. נהגתי לחוות קידה בהיכנסי לחדר המורים (reverence בלע"ז). הורי קראו לי ליה. זו היתה הצורה הרוסית והאנגלית של שמי התנ"כי לאה והם עוד לא הסכינו לקרוא לי לאה.

מנהל בית-הספר היה ד"ר ארנון. הוא היה יהודי רוסי ליברלי, חופשי בדעותיו ועדין נפש. אבל המורים ברובם היו מבני הישוב הישן של ירושלים, אנשים טובים אך מוגבלים בדעותיהם. היו גם מורים אחדים יוצאי אירופה אך הם לימדו בכיתות הגבוהות. המחנך של כיתתי היה מר קדישאי שקראנו לו בקיצור קצ'י. הלה החליט להפוך אותי בין לילה לארץ-ישראלית ואני סירבתי. הוא שם ללעג את הנימוסים שלי, הדגיש כל הזמן שאינני דומה לכולן ואינני מתנהגת כמו כולן ואני מתגנדרת בשם לועזי בעוד ששמי הנכון הוא לאה ולא ליה. כוונותיו היו בוודאי טובות אך הוא מיהר יותר מדי. התהליך היה צריך להיות יותר אטי ומתוך אהדה ולא מתוך לעג. בלילות על משכבי הייתי חולמת שהמורה קצ'י כבר אינו שונא אותי, שאני כבר דומה לכולן ומדי בוקר נפגשתי שוב בדרישותיו שלא היו מובנות לי. מורה אחד אמנם מצא דרך של פשרה והציע לקרוא לי ליה-לאה לתקופת מעבר.

ואוי לאותה בושה! הגיע יום הולדתי והוסבר להורי שיש להזמין את כל בנות הכיתה לחגיגת יום-הולדת. חברות קרובות עדיין לא היו לי אך הבנות נענו להזמנה ובאו כמעט כולן. זה היה בשבת אחרי הצהריים. שיחקנו ברחוב ליד הבית ולאחר מכן עלינו לדירה כדי לאכול דברי מתיקה ולשתות מיץ. אבי, ציוני נלהב אך חילוני בדעותיו ובהליכותיו, היה עסוק אותה שעה בחדרו בכתיבה. לקול הקריאות הרמות של הילדות הוא יצא מחדרו כדי לבקש שתתנהגנה בשקט ובידו היתה עדיין העט שבה כתב. בוודאי שהיתה זו טעות מצדו. עוד לפני שהספיק לדבר הושלך הס מסביב ולאחר מכן התחילו קריאות "הוא כותב בשבת. גויים!". לא ידעתי את נפשי מרוב בושה וצער. פחדתי להסתכל בפניהן. החגיגה הסתיימה במצב רוח קודר. למחרת פחדתי ללכת לבית-הספר ובאמת במשך ימים אחדים נתנו בי הילדות מבטים לא נעימים ואפילו התרחקו קצת מן ה"גויה".

כך חלפה שנתי הראשונה בירושלים ללא שמחה ומתוך ניכור מסוים. לבסוף הסתגלתי לסביבתי החדשה והסביבה התרגלה אלי, אך זה לא היה קל ועד היום זכורים לי הימים ההם.