בוקר אחרון ובוקר ראשון

כבר הייתי ישובה במכונית שהיתה אמורה להסיע את הורי ואותי מהבית ב-Hampstead, בו גרנו, לתחנת "ויקטוריה", בדרך לארץ ישראל, כאשר הגב' הצ'ינס (Mrs Hutchins) בעלת-הבית האנגליה אשר ביחד אתה גרנו בבית הקטן והנחמד, נכנסה בריצה לתוך הבית, יצאה מתוכו והביאה ספר קטן בכריכה מהודרת, מעוטרת בזהב ובציורי עלים ופרחים ושמה אותו בידי. ישבתי מול הורי, בכוון הפוך לכוון הנסיעה, על מושב קטן מתקפל. גב' הצ'ינס נפנפה לנו שוב לשלום, המכונית זזה בקול טרטור גדול (השנה היתה 1920) ואני, שאהבתי לקרוא, פתחתי את הספר החמוד. בתוך הספר רשמה גב' הצ'ינס בחפזה ובכתב יד מהיר: "ללאה דוכן מאת אליזבט הצ'ינס". לא היה סיפק בידה לחשוב על מלים נוספות של ברכה כיוון שרעיון המתנה בשבילי עלה במוחה כנראה ממש ברגע האחרון. פתחתי את הספר מתוך סקרנות רבה: A Christmas Carol מאת צ'רלס דיקנס, היה שם הספר והוא שמור אתי עד עצם היום הזה.

הימים היו ימי ערב חג-המולד, תחילתו של חודש דצמבר 1920 ואוירת החג ההולך וקרב היתה כבר שרויה בכל. הבוקר היה בוקר לונדוני גשום ומעורפל אך הרחובות הראשיים היו מקושטים לקראת החג. סקרנותי לדעת מה כתוב בספר עמדה בתחרות קשה עם סקרנותי לראות בפעם האחרונה את רחובותיה המקושטים של לונדון אשר בהם הייתי נוהגת לטייל עם הורי ובעיקר עם אמא. בכל-זאת, לא יכולתי שלא להציץ בספר אך עלה בידי לקרוא בו רק שני משפטים.

באותה שעה לא ירדתי לסוף דעתו של המחבר. חושי נטשטשו וערפל כבד ירד עלי וכל מה שאירע אח"כ נמחק כליל מזכרוני… נמחקה הנסיעה מתחנת ויקטוריה לעיר דובר. נשכחה הנסיעה בים מדובר (Dover) לקלה (Calais), הנסיעה מקלה למרסיי, הנסיעה כשבוע ימים ממרסיי לאלכסנדריה של מצרים. כל זה כאילו לא קרה…

התעוררתי בלילה קר בתוך קרון רכבת שנסעה ברעש ובטלטולים חזקים דרך חבל ארץ שומם. ריח הפיח של הקטר הציף את תאנו ומתוך חריץ צר בחלון עפו לתוך התא חתיכות פיח קטנות שנכנסו לעיניים וגירו אותן ואת עור הפנים. ישבתי חצי רדומה, חצי ערה, מכורבלת בפינתי מול הורי העייפים והנרגשים. "היכן האריה?" שאלתי מדי פעם (gde leb); "האריה היכן הוא?" – הורי סיפרו לי עוד בלונדון שאנחנו נחצה את המדבר, מדבר סיני, ובמדבר יש אריות. בזאת נזכרתי פתאום ומאד הדאיגה אותי המחשבה שהנה, הנה אנחנו חוצים את המדבר ואת האריות טרם ראיתי. לאט לאט האיר השחר, מתוך החלונות נראו כבר פרדסים ובתים קטנים, הכל היה נראה כבר יותר חביב והאריות שלא זכיתי לראותם נשכחו מלבי. בתחנה מסוימת החלפנו רכבות ושוב נמנמתי בגלל הקור והעייפות. רכבת זו נסעה לאטה, טפסה בהרים, ונוף אחר ניבט אלינו מתוך החלונות. היה קר, קר מאד. והנה האיטה הרכבת את הילוכה ועמדה. הורי קמו, החלו להוריד את המזוודות, אמא כפתרה את מעילי, ישרה את הכובע אשר בראשי והחילונו לרדת מן הרכבת במדרגות תלולות ומאד לא נוחות. התחנה היתה קטנה ורק אנשים מעטים נראו מסביב. ניגש אלינו סבל, לקח את מזוודותינו והושיבנו בכרכרה רתומה לסוס, כרכרה שכמותה טרם ראיתי בחיי. הכרכרה החלה לנסוע ומסביב שממה אפורה, רוח בוקר קרה ודוקרנית ועצבות בכל. פני הורי אפורים, עייפים ומודאגים. נסענו כמחצית השעה עד אשר התחלנו לראות רחובות ובתים אפורים נמוכים ועלובים, ולכלוך ועזובה ברחובות. הכרכרה נעצרה לפני בית נמוך במיוחד, כמחציתו שקוע באדמה ומעליו מתנוסס שלט גדול באותיות עבריות (אשר ידעתי לקרוא): "מלון ורשבסקי". המזוודות הורדו מן הכרכרה ומשרת מוזנח ומלוכלך הכניס את מזוודותינו לתוך הבית. מן המדרכה ירדנו כשלוש מדרגות ובתוך הבית ירדנו במדרגות נוספות לתוך אולם גדול ומרווח, ללא ריהוט של ממש. אנשים לבושים קפוטות ארוכות התהלכו בו אנה ואנה ובעל הבית ניגש אל הורי לשאול לחפצם. "להתרחץ אנחנו חפצים, אמבטיה חמה", אמר אבי בקול עייף וחסר סבלונות. "אמבטיה?" תהה מר ורשבסקי. "דבר כזה אין לנו, אך נכין לכם מים חמים בגיגיות ותוכלו להתרחץ בחדרכם". טיפסנו במדרגות שהובילו לכעין אכסדרה שהקיפה את האולם הגדול. הוכנסנו לאחד החדרים ושוב ירד מסך כבד על עיני ומאותו בוקר אפור וראשון בירושלים אינני זוכרת יותר שום דבר.

***

לימים, בכיתה ג' או ד' בבית הספר לבנות "למל" שבו למדתי, אמר לנו המורה מר שטיינברג לכתוב חיבור על נושא לפי בחירתנו. כל-כך חזק היה טבוע בזכרוני אותו בוקר קר ומייאש שללא היסוסים תיארתי אותו בחיבורי. לא נזהרתי בדברי וכתבתי ש"גועל, גועל עד להקיא" תקף אותי בהגיעי לירושלים. המורה, שחיבב אותי דווקא, קרא לי אליו בעת השיעור וקבל כל הבנות בכיתה נזף בי קשות: "כיצד יכולת להתבטא כך לאה? הרי עלית לירושלים עיר הקודש. לא יפה, לא יפה, עליך להתנצל על הביטוי הזה". התנצלתי בחצי פה ושבתי למקומי.