פרק I

ויהי היום ואלך עם אומנתי לטייל, ובשובי הביתה מצאתי את אבי בבית, למרות שהיה רגיל לשוב אך לפני ערב הביתה. אמי ישבה על ידו וראשה מורד ארצה, ענן יגון כיסה את פניה. אבי היה קודר ואני פחדתי מפניו ולכן פחדתי גם לשאול פשר התוגה השוררת בבית. אחרי רגעים אחדים קם אבי ויצא ואז נועזתי לשאול ואשאל "אמא"… עוד לא ביטאו שפתי את הכל ואמי שאלתני "בתי רצונך לנסוע מרוסיה?"

אני נדהמתי משאלה זו, ואולם אחרי רגע שאלתי למה שאלת אותי את זאת? והיא ענתה "אנחנו עתידים לנסע מכאן". "לנסוע?… מדוע?… איך?… מי אמר?"… נפלטו מפי משפטים מקוטעים. "כן, לנסע מכאן", אמרה אמי בעצב ותורד את ראשה ארצה. רגע של שתיקה עבר ואחר כך שאלתיה, אמי מדוע נסע? כך, אמרה, אנו בורחים. הורדתי את ראשי ומתוך עצב עמוק אמרתי: חבל, ואנחה עמוקה נפלטה מפי. כל אותו היום לא היתה לי מנוחה, לבי היה שרוי בעצב על שאצטרך לנסוע מארץ מולדתי, למרות שהיא לא מולדת אבותי, שהיא ארץ זרה. אך הדבר שהכריח אותי להצטער היה הדבר שנולדתי בה.

פרק II

ככה עברו ימים אחדים, וביום בהיר אחד אמרה לי אמי כי לא אלך עם אומנתי לטייל. שאלתיה "למה?" והיא לא ענתה דבר. אחרי הצהרים הלכה אתי אמי אל רבים ממכרינו. ובלילה בשובי הביתה מצאתי בו מהפכה. אבי סידר חפצים, המשרתת קשרה חבילות, אומנתי סדרה את הרהיטים אגודות אגודות. כאשר נכנסנו שאלה אמי את אבי "המוכן הכול?" אבי הניד בראשו לאות כן, ואמי במקום להסיר את מעילי ומגבעתי ולשימם בארון, היא עשתה אחרת. הסירה אמנם את מגבעתי ומעילי מעלי אבל לא שמה אותם בארון כי אם נתנתם לאבי, והוא שמם בארגז. אחרי זה הלבישה אמי אותי מעיל פשוט ותיתן לי לאכול.

אחרי אכלי אמרתי לאמי כי אני רוצה לישון, אך היא אמרה כי אשן ברכבת. דבריה היו סתומים לי אך שתקתי. אחרי זמן מה עזבנו את הבית וניפן אל בית זקנתי. בבית זקנתי ישבנו זמן מה, נפרדנו מאתה וניפן אל הדרך המוליכה אל הרכבת.