סיפור חייה של סבתי, שיינה (סוניה) בת ר' הרש-לייב גלושץ ואשתו חנה (שם סבתי ברוסית היה סופיה גריגוריבנה)

באמצע המאה התשע-עשרה חי יהודי בשם הרש-לייב גלושץ בעיירה גלוסק שליד בוברויסק אשר ברוסיה הלבנה.

הרש-לייב היה נשוי פעמיים. אשתו הראשונה, לאה, נפטרה בגיל צעיר. היא ילדה שני בנים ושתי בנות ואלה שמותיהם: ברוך, אהרן-יעקב, ביילה-פייגה ושרה. כשגדלו הבנים והגיעו לגיל שבו נקראו לצבא, "קנה" אביהם עבורם את השמות איזנמן (עבור ברוך) ואת השם דוכן (עבור אהרן-יעקב). "קניית" השמות היתה מעשה מקובל אצל היהודים באותם ימים, בגלל אי נכונותם של היהודים לשרת כחיילים בצבא הצאר. משפחות אשר להן היו בנים אחדים "קנו" שמות ממשפחות אשר לא היו להן בנים, כי לפי החוק הרוסי לא נקראו בנים יחידים לשרת בצבא. כך השתמטו יהודים צעירים רבים מהשירות בצבא הצאר.

אהרן-יעקב היה סבי מצד אבי, והוא נקרא בשם המשפחה דוכן החל משנות השבעים של המאה שעברה.

הרש-לייב אבי סבי היה מלמד וכך גם בנו ברוך. בנו השני, אהרן-יעקב דוכן, עזב את עיירת מולדתו בהיותו כבן תשע-עשרה וירד לאוקראינה לחפש שם את מזלו.

הבן ברוך (איזנמן) היגר בתחילת המאה העשרים, ביחד עם משפחתו, לארה"ב והתיישב בברוקלין שבניו-יורק. היו לו שלוש בנות, כולן מרשימות בהופעתן. ברוך עצמו היה גבר נאה, ירא שמיים ונעים הליכות. גם בניו-יורק המשיך ברוך איזנמן לעסוק במקצוע המלמדות. תלמידיו ומכריו חלקו לו כבוד רב בזכות אישיותו והדרת פניו. הוא האריך ימים עד זקנה ושיבה, וזכה לנכדים ולנינים. בשנת 1929 ביקר אצלו אבי (בן-אחיו) בעת ששהה בניו-יורק. אבי התרשם מאד מהמעמד שהיה לדוד ברוך בעדתו.

אמי (בת אחותו החורגת) סיפרה לי פעם על פגישתה האחת והיחידה עם הדוד ברוך. תמיד שמעה מפי אמה (היא סבתי) שיש לה אח מעניין וחכם, בעל פני נביא ואדוק מאד. יום אחד לקחה סבתי את אמי לביקור אצל הדוד ברוך. הביקור היה כרוך בנסיעה ארוכה. אמי היתה אז כבת עשר או אחת-עשרה, מפותחת מבחינה פיזית ורגשנית מטבעה. ברגע שנכנסו לבית ואמי ראתה את הדוד גבה הקומה והיפה נפלה על צווארו ונשקה לו. הדוד ברוך, שראה בה כבר "אישה", הרחיק אותה מעליו. אמי נפגעה מאד כי לא הבינה שאסור ליהודי אדוק להתחבק ולהתנשק עם "אישה" זרה, אפילו היא בת אחותו.

נכדה אחת של דוד ברוך, פולין, היתה בחורה זריזה ובעלת יוזמה. היא ביקרה בארץ ישראל בתחילת שנות השלושים והתחבבה מאד על כל בני המשפחה. ואולם להתיישב בארץ לא רצתה, החיים כאן נראו לה מוגבלים וצנועים ביותר. לימים התחתנה עם קרוב משפחה בשם קליינר, עורך-דין צעיר, והיא גרה כיום בבוסטון. פולין קליינר ואחיה (מורה במקצועו) ביקרו בישראל בשנת 1969.

דרך חייו של סבי, אהרן-יעקב דוכן, היתה שונה. הוא היה אדם מוכשר אך חסר מנוחה. הוא היה בעל יוזמה ואף פעם לא הסתפק במה שהשיג, תמיד שאף להתקדם הן מבחינת השכלתו והן מבחינת עיסוקיו. בהיותו עדיין צעיר לימים דאג להביא את אביו, עם אשתו השנייה (חנה) וילדיהם, לאוקראינה. זמן קצר לאחר שהתבסס במקצת נשא לאישה את שיינה-ביילה, בת נתן ליבוביץ', מהכפר שסנובקה שעל הדנייפר. הזוג הצעיר התיישב בעיירה ורחני-דנפרובסק (דנפרובסק-עילית) אשר בפלך יקטרינוסלב.

גם אביו ומשפחתו עקרו לשם. לאביו נולדו מאשתו השנייה, חנה, בן אחד וחמש בנות. הבן נפטר בילדותו והבנות, כולן גבוהות ונאות, נשארו בחיים, נישאו והקימו משפחות. ואלה שמות הבנות (לא לפי סדר לידתן): אגרפנה, דינה-רות (דונירסה), שיינה (סוניה), ורה ודבורה.

עיקר דברי מוקדשים לסבתי, היא שיינה (סוניה) – אם אמי. שיינה נולדה בגלוסק שברוסיה הלבנה בשנת 1868 (או 1870), בטרם עקרה המשפחה לאוקראינה. בהיותה ילדה עקרה המשפחה לאוקראינה והתיישבה בעיירה ורחני-דנפרובסק, במקום שסבי אהרן-יעקב כבר גר אז עם משפחתו. שתי המשפחות (משפחת האב ומשפחת הבן) היוו שבט אחד וילדי שתי המשפחות היו כמעט בני גילים דומים.

האב הרש-לייב המשיך במקצוע המלמדות והקים מחדש חדר בעיירה ורחני-דנפרובסק. האם חנה היתה ידועת חולי, סבלה ממחלת ריאות והרבתה להשתעל. המשפחה לא היתה אמידה, בנים זכרים לא היו. הבנות עדיין צעירות היו והבנים מנישואיו הראשונים של הרש-לייב היו כבר נשואים ומטופלים במשפחות משלהם. אף על פי כן שררה בבית אווירה טובה ואפילו עליזה. הבנות הרבו לצחוק ולהתלוצץ. את השכלתן העיקרית רכשו ב"חדר" של אביהן, ואולם הבת הבכירה אגרפנה למדה בבית-ספר רוסי-ממלכתי והספיקה לסיים פרו-גמנסיה (שמונה שנות לימוד) לפני שאביה נפטר. באותם ימים ובאותה סביבה היה בזה משום הישג וכל המשפחה היתה גאה בהישגיה. כשנפטר הרש-לייב המשיכה הבת אגרפנה ללמוד ב"חדר" של אביה וגמרה את ה"זמן" ללא עזרת מלמד חדש. לאחר-מכן התפזרו התלמידים ומצבה של המשפחה היה קשה.

סבתי שיינה (סוניה) היתה הבת הרביעית. כנערה היתה חולמנית ולא מעשית, אהבה לשחק בבובות, אהבה לתפור להן שמלות, אהבה לרקום ואף לצייר. אבל יותר מכל אהבה לקרוא והיא לימדה את עצמה (בעזרת האחות אגרפנה) לקרוא רוסית. אביה נהג להסתכל בה ובמעשיה והם נראו לו ילדותיים וחסרי משמעות. מתוך דאגה לה היה אומר לבני המשפחה: "בת זו עליי להשיא לרב". הוא התכוון לכך שנערה זו שאינה מתמצאת בחיי יום-יום, האוהבת ספרים ומשחקת עדיין בבובות, מוטב שיהיה לה בעל שיפרנס אותה בכבוד, והכנסתו של רב הרי בטוחה. "לבעל אחר נערה זו אינה מתאימה". חייה של סוניה לאחר-מכן היו הוכחה חותכת לכך עד כמה טעה אביה בהערכת אופיה ויכולתה.

סוניה היתה נערה גבוהת-קומה כאביה הרש-לייב ושאר ילדיו. היא היתה דקת גזרה, ידיה ורגליה ארוכות ועדינות. מצחה היה גבוה, שערותיה ערמוניות, עיניה חומות-ירקרקות שקועות מתחת למצחה, ואפה סולד ורחב, מה שהיה קרוי "אף תפוח-אדמה". אף כי לא היתה יפה היא ניחנה באלגנטיות טבעית ובטעם טוב. את שמלותיה תפרה בעצמה והלבישה גם את אחיותיה ושאר קרובי משפחה. בכך מצאה פורקן לכשרונותיה.

לאהרן-יעקב (אחיה החורג של סבתי סוניה) ולרעייתו שיינה-ביילה נולדו ילדים רבים, ששה-עשר במספר, אך ארבעה מתו בילדותם. שיינה-ביילה היתה אישה שקטה ומכונסת בתוך עצמה. בנותיה הבכירות עזרו לה בגידול האחים והאחיות. היא לא טרחה הרבה בחינוכם. המשפחה היתה אמידה, סבי סחר בתבואה ולשם-כך עבר לגור לאחר זמן מה לכפר בוג'דרובקה. בנוסף למסחר הפרטי שלו היה מנהל אחוזה של "פריצה" אחת שנתנה בו אמון רב. הכנסתו הספיקה לפרנסת המשפחה הגדולה, הבנים הגדולים התחתנו בהיותם צעירים עם בנות צנועות מכפרי הסביבה והתיישבו בסביבות בוג'דרובקה. אך ארבעה בנים והאחות הבכירה שרה נסעו לחפש את מזלם בארגנטינה לפי תוכנית ההגירה שיזם הברון הירש. הם היו אמורים לעסוק בחקלאות, אך כמרבית יהודי ארגנטינה התאכזבו מהחקלאות ומהעבודה הקשה הכרוכה בה ולאט, לאט עברו למסחר והתיישבו כולם בבואנוס-איירס. הם עשו חיל, הקימו משפחות ענפות ושכחו לאט, לאט את מולדתם ואת המשפחה שנשארה שם.

אלה שמות ילדיהם של אהרן-יעקב ושיינה-ביילה רעייתו: שרה, סוניה, ראובן, הירש, יוסף, שמואל, משה, אברהם, גדליהו, חיים, פרידה וחיה (שרה, אברהם, הירש, גדליהו וחיים היגרו לארגנטינה).

ראובן היה הבכור וכמעט ולא הכיר את אחיותיו הצעירות. סיפרו במשפחה שיום אחד, בבואו לבוג'דרובקה לבקר את אמו, פגש בדרך ילדה קטנה, שחרחורת ורזה, עומדת ובוכה. הוא היה אדם טוב לב, ניגש אל הילדה הבוכיה ושאל אותה לאיזו משפחה היא שייכת. כאשר הסתכל בה יותר מקרוב והבחין בתווי פניה קרא בשמחה: "כנראה שאת אחותי הצעירה חיה!".

סוניה נישאה בצעירותה לאברהם גוטמן שהיה סוחר אמיד בעל מחסני עצים. עיקר עיסוקו היה ביקטרינוסלב אך אשתו סוניה העדיפה להישאר לגור ליד הוריה בבוג'דרובקה. הם בנו בית גדול ומרווח וחיו ברווחה ונהנו מחיי הכפר. כשילדיהם גדלו הם נשלחו ללמוד ביקטרינוסלב (לובה, חיה, לולה, נתן ולאה. חיה נפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת 15).

יוסף היה מוכשר לעבודות טכניות ולמד בבי"ס מקצועי. שני בניו היו מהנדסים וככל הידוע לי הם עברו לגור בצפון רוסיה (את שמותיהם אינני זוכרת).

שמואל, כאביו, עסק בניהול חוות חקלאיות. הוא ואשתו רוזה נהרגו בעת שחיילי הגנרל ה"לבן" דניקין חלפו בסערה בכפר בו גרו שמואל ומשפחתו. חיילי דניקין ירו לכל עבר בעברם בכפר כדי להפחיד את התושבים ולמנוע התנגדות. אותה שעה יצאו שמואל ואשתו מביתם כדי להכניס את הפרות לרפת. החיילים שירו ללא אבחנה הרגו את בני הזוג במקום. ילדיהם אברהם, חוה (יוה), נעמי (ניורה) ובת-שבע נותרו יתומים ואומללים עד אשר נודע הדבר לקרובי המשפחה שחילקו את הילדים בין משפחות אחדות. חוה עברה לגור עם הסבתא שיינה-ביילה ובתה חיה. הילדים האחרים נמסרו לקרובי משפחה של אמם רוזה.

משה (אבי) היה ילדם השמיני של הוריו. הוא אהב ללמוד, תחילה ב"חדר" ואח"כ נשלח ליקטרינוסלב ללמוד בגמנסיה וסיים את לימודיו בהצטיינות במדליה של זהב. דבר זה איפשר לו כניסה לכל אוניברסיטה ברוסיה, כפוף כמובן לכללי ה"נומרוס קלאוזוס" שהונהג כלפי היהודים ברוסיה הצארית, שפירושו היה שרק אחוז מסוים של סטודנטים יהודים יכלו להתקבל ללימודים באוניברסיטה. תחילה למד משה משפטים בחארקוב, ולאחר-מכן נסע ללמוד בגרמניה, באוניברסיטה של העיר הלה על נהר זאלה. יחד אתו נסע בן-דודו אהרן ליבוביץ' ללמוד רפואה. סבי אהרן-יעקב, כמו כל יהודי רוסיה באותם ימים, רחש כבוד והערכה לתרבות הגרמנית, ולכן החליט לשלוח את בנו המוכשר ללמוד בגרמניה התרבותית. בשנת 1904, ואבי אז בן עשרים שנה, נתקבלה הידיעה המעציבה שאהרן-יעקב נפטר לאחר מחלה קצרה. אבי חזר מיד לרוסיה וקיבל על עצמו את האפוטרופסות המשפטית על אחיותיו הקטנות פרידה וחיה שהיו אז בנות שש וארבע. הוא עמד בהתחייבותו כלפיהן עד שסיימו את לימודיהן בגמנסיה. הוא המשיך את לימודי המשפטים באוניברסיטת פטרסבורג וסיימם בהצלחה בשנת 1911. לאחר מכן עבד כמתמחה במשרד עוה"ד שפטל, שהיו יועצי השגרירות הבריטית בפטרסבורג. עובדה זו קירבה אותו לשפה האנגלית ולתרבות אנגליה. הוא למד אנגלית בעצמו ורכש ידיעות די טובות בשפה זו.

סבתי סוניה היתה כבת חמש-עשרה כשנפטר אביה. שלש אחיותיה הגדולות ממנה נישאו ועברו לגור ביקטרינוסלב. בעקבותיהן עברה לשם גם האלמנה חנה עם שתי הבנות הצעירות סוניה ודבורה. סוניה נמסרה כמתלמדת לתופרת, והיא לא התמרמרה על כך משום שמילדותה אהבה לגזור, לתפור, לרקום ולצייר. היא למדה את המקצוע במהירות ואף התמחתה בו ויכלה לעזור לאמה האלמנה ולאחותה הצעירה דבורה.

יחסים מיוחדים שררו בין האח והאחות החורגים, סבי (מצד אבי) אהרן-יעקב ואחותו סוניה (סבתי מצד אמי). בדרך כלל היה אהרן-יעקב אדיש ביחסו כלפי משפחת אביו הרש-לייב מנישואיו השניים, אבל כלפי סוניה לא היה אדיש כלל. הוא הרגיש קירבה מיוחדת אליה כי, בניגוד לאביו, הבחין בה את התכונות שהוא עצמו ניחן בהן ושהבדילו אותו וגם אותה מאחיהם ואחיותיהם. בזה היתה סוניה שונה גם מגיסתה שיינה-ביילה, אשת אחיה. שיינה-ביילה היתה אישה שקטה, מכונסת בתוך עצמה, ממעטת בדיבורים ולעומת בעלה היתה משעממת. היא היתה עקרת בית למופת, בישלה, אפתה ושתקה. מעולם לא רבה עם ילדיה או עם חתניה וכלותיה, קשה היה לדעת מה חשה באמת בלבה.

כדי להפגין את רגשי ידידותו כלפי סוניה אחותו החורגת, הזמין אותה אהרן-יעקב להיות סנדקית לבן שנולד לו – הבן משה שלימים נשא לאשה את לולה – בתה של סוניה. זו היתה מחווה יוצאת דופן כי סוניה היתה אז רק כבת חמש-עשרה ובמשפחה היו קרובים יותר מבוגרים שהיו ראויים לכבוד הזה. הגיסות, השונות כל כך זו מזו, לא היו מיודדות. לא היה להן עניין האחת בשנייה, אך כיוון ששיינה-ביילה גרה בכפר וסוניה גרה ביקטרינוסלב, לא היו היתקלויות או מריבות ביניהן.

בהיות סוניה כבת תשע-עשרה היא הכירה את ישראל סטרלצוב והתאהבה בו ללא תקנה. על אף התנגדות משפחתו ומשפחתה נישאו השניים. משפחת סטרלצוב היו תושבים ותיקים בעיר יקטרינוסלב, בעוד שהאלמנה חנה ושתי בנותיה זה מקרוב באו לעיר הגדולה ועוד לא היו מוכרות בקהילה היהודית, שהיתה קהילה מבוססת ויהודיה אמידים ברובם. לישראל סטרלצוב כבר לא היו הורים ורק שתי אחיות נותרו לו, שתיהן קשישות ממנו ועדיין רווקות, משום שלא היתה להן נדוניה ראויה לחתנים מתאימים. המשפחה היתה בעלת גאווה אף כי באותו זמן כבר ירדה מנכסיה בגלל פטירתם של ההורים. עם שלא היו אמידים החשיבו את עצמם מאד, ונישואי האח לסוניה לא מצאו חן בעיניהם. האחיות ציפו שאחיהן המשכיל ישא לאישה נערה עשירה אך תקוותיהן התבדו. ישראל עצמו היה באמת אדם משכיל ומלומד אך ללא מקצוע של ממש. הוא היה אציל באופיו, ענוותן וכנראה שניחן בקסם אישי רב. סוניה סבתי אהבה אותו מאד. שנתיים לאחר שנישאו, בשנת 1889, נולדה בתם ליבע (ליובוב ברוסית), היא אמי לולה. סבתי היתה אז בת עשרים ואחת.

למרבה הצער לא עלו הנישואים יפה. על אף השכלתו הרחבה היה ישראל סטרלצוב הססן ובישן וכנראה גם חסר מרץ ויכולת עשיה. הוא לא התשכר די למחיית המשפחה ודאגות הפרנסה העיבו מאד על אושרו של הזוג הצעיר. ישראל המשיך לקרוא הרבה ספרים ולהשכיל את עצמו, אך עבודה שתהא מפרנסת את בעליה לא מצא ואולי אף לא חיפש. עד מהרה הגיעו העניינים לידי משבר וסוניה נאלצה להודות בפני עצמה כי נישואיה היו כישלון. אמה האלמנה ואחיותיה לא יכלו לעזור לה אלא רק להצטער ביחד אתה על חייה הקשים. אז התעוררו באישה הצעירה כוחות נפשיים אשר איש לא פילל כי הם גנוזים בה. היא גמרה אומר לבקש גט פיטורין מבעלה ישראל ולנסות לעשות את דרכה בכוחות עצמה.

החלטה נועזת זו של סוניה לא הובנה כראוי על ידי משפחתה ואף לא על ידי אחיותיו של בעלה. באותם הימים, בשנות התשעים של המאה החולפת, בחברה היהודית המוגבלת מכל הבחינות היתה אישה גרושה נחשבת לאדם אבוד לחלוטין. ואם הדברים נכונים לגבי אישה שבעלה גירש אותה, על אחת כמה וכמה היו נכונים לגבי אישה צעירה אשר בעצמה התמרדה בתנאי חייה וביקשה לצאת לחופשי ויהי מה. אך סוניה לא נרתעה. היא חשה שיש בכוחה לעשות את דרכה בכוחות עצמה ואף לפרנס את בתה התינוקת. ישראל סטרלצוב, ברוב עדינותו, לא שם מכשולים בדרכה ובני הזוג החלו לחיות בנפרד לקראת הגירושים.

כשהיתה לולה התינוקת כבת שנה וחצי חלה אביה ישראל במחלת השושנה ונפטר כעבור זמן קצר, בטרם מלאו לו עשרים וחמש שנה. לולה לא זכרה את אביה וכל שבנתה בדמיונה התבסס על סיפורי אמה וסיפורי דודותיה, אחיות אביה, שהמשיכו להתעניין בה אך לא באמה. בסופו של דבר נישאו גם הדודות. אחות אחת היגרה עם בעלה לאוסטריה והם התיישבו בעיר טריסט, שהיתה אז בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. לדודה זו היתה בת יחידה. בעת המלחמה שולחה המשפחה למחנה הסגר והבת הצעירה סבלה משחפת ונפטרה במחנה בשנות העשרים לחייה. מותה בטרם עת העיק מאד על מצפונה של אמי כי היתה סבורה שלא ניסתה להשפיע על דודתה שתרשה לבתה לעלות לארץ ישראל. לו עשתה כך היתה אולי ניצלת.

לאחר הפירוד מן הבעל ומותו נשארו סוניה ובתה הקטנה לבדן ללא עזרה משמעותית מבני המשפחה. הן חיו באינטימיות הדוקה. איש לא התערב בחייהן. סוניה היתה מחנכת קפדנית ותקיפה, ולולה היתה ילדה צייתנית ושקטה, חרוצה ומסורה לאמה, אולי אפילו במידה מוגזמת. כל עולמה התרכז בלימודים, שבהם הצטיינה, ובמסירות לאמה. דמות אב היתה בוודאי חסרה מאד להתפתחותה אך היא לא היתה מודעת לכך.

סוניה התפרנסה מתפירה, תחילה כ"דירקטריסה" (מנהלת עבודה) בבית אופנה ידוע ביקטרינוסלב שהיה שייך לרוסים. בשנות עבודתה בבית האופנה קראו לה מעבידיה הרוסים, וגם הלקוחות, בשמה הרוסי, כלומר: סופיה גריגוריבנה סטרלצוב (השם גריגורי היה התאמה לרוסית של שם אביה הרש).  סופיה גריגוריבנה השכילה להטיל משמעת קפדנית על השוליות הצעירות שבבית האופנה ומילאה את תפקידה בכבוד. לאחר מספר שנים הרהיבה עוז בנפשה, עזבה את בית האופנה ופתחה סלון משלה. רבות מהלקוחות של בית האופנה – יהודיות כרוסיות – שהכירו את טיב עבודתה, החלו להזמין את בגדיהן בסלון שלה. הסלון התפתח יפה ועבדו בו כתריסר עוזרות-מתלמדות. סוניה שכרה דירה מרווחת שבחלקה שימשה את הסלון ובחלק נפרד גרו היא ובתה.

לולה למדה בבי"ס רוסי, למדה טוב ובשקידה; את שעות הפנאי בילו האם ובתה תמיד ביחד. מה שמכנים כיום "חיי חברה" לא היו לאם ולבת. בימי ראשון ובחגי ישראל היו מרבות לבקר אצל הדודות מצד האם, שאחדות מהן גרו ביקטרינוסלב ואחרות בעיירות קטנות בסמוך לעיר. אמה האלמנה של סוניה, הסבתא חנה, היתה מתגוררת לחלופין אצל בת זו או אחרת, אך היא העדיפה להימצא בבית הבת שהיתה מרובת ילדים כי כך הרגישה שהיא מביאה תועלת לבת ולנכדים. את סוניה לא היתה מרבה לבקר כי הסתייגה מאורח חייה. היא קיוותה ושאפה לכך שבתה העצמאית תינשא שוב לאיש, תהיה עקרת בית, תלד ילדים ותחיה כשאר בנות ישראל. חייה העצמאיים והסתגרותה עם בתה היחידה לא היו מובנים לה. גם אחיותיה האיצו בה לחשוב על נישואים וברבות הימים גם השדכנים לא נתנו לה מנוח.

בילדותה היתה לולה ידועת חולי: פעם סבלה מאקזמה קשה בכל חלקי גופה ופעם היתה חסרת דם בצורה מדאיגה. האם והבת היו נוסעות בחודשי החופש למקומות מרפא שונים בדרום רוסיה ובקרים. פעם נשאו למקום מרפא ידוע על שפת הים השחור ששם היו מרחצאות בוץ רדיואקטיבי, ופעם אחרת נסעו ל"ריפוי ענבים" – ריפוי מקובל מאד באותם ימים. הן ישבו בביתו של קולוניסט גרמני באחד הכפרים שהגרמנים הקימו בדרום רוסיה. נסיעות ריפוי אלה השאירו רושם עמוק בלב הילדה. לא אחת סיפרה לי אמי כיצד פחדה לטבול בבוץ השחור, הדביק והכבד ואיך התרגלה להשקיע בו תחילה את הרגליים ובהדרגה ולאט, לאט את כל הגוף עד לצוואר. אמבטיות בוץ אלו חיזקו וריפאו אותה והפצעים נעלמו. "ריפוי הענבים" היה עינוי מסוג אחר. הן היו מתחילות את היום באכילת ענבים ומסיימות אותו באכילת ענבים בלבד. בני משפחת האיכר הגרמני היו אוכלים ארוחות טובות ודשנות, אופים לחם שחור וטעים שריחו היה מגרה מאד את התיאבון. אך "המבריאות" היו אוכלות אך ורק ענבים, תחילה בכמויות רגילות עם מעט מאכלים אחרים ובהדרגה נעלמו המאכלים האחרים והן נאלצו לאכול אך ורק ענבים בכמויות עצומות. הרופאים האמינו שמיץ הענבים מטהר את הדם ומחדש את הכוחות. לקראת סוף הריפוי היתה אכילת הענבים הופכת לסיוט ממש, אך הכוחות באמת התחדשו, אם מהישיבה באווירו הצח של הכפר ואם מסוכר הענבים העשיר. לולה התחזקה משנה לשנה, עורה היה צח והיא גדלה ופרחה.

מתוך תיאור זה יווצר אולי הרושם שחיי האם והבת היו עצובים ואומללים אך לא כך היה הדבר. אהבת האם לבתה ואהבת הבת לאמה חיפו על כך שחייהן לא היו חיים רגילים. מלבד זאת, עם היותה שתלטנית וקפדנית במקצת היתה סוניה לפעמים גם עליזה ואוהבת שיחה, שירה וריקודים. באותם ימים היו מרבים להציג את האופרטות של גולדפדן וביקטרינוסלב, שבה היתה קהילה יהודית גדולה ואמידה, הציגו את האופרטות הללו לעתים קרובות. סוניה לא החמיצה אף הצגה, לא שכחה אף מנגינה ואף "חוכמה" או אנקדוטה לא נשמטה מזכרונה. היא נהגה לבקר באותה הצגה פעם, פעמיים ושלוש כדי לספוג ולקלוט את המנגינות המרירות-מתוקות של גולדפדן ולעתים היתה לוקחת את לולה אתה. לאחר מכן, בסלון התפירה, היתה נוהגת לספר לשוליות את אשר ראתה ושמעה, היתה שרה להן ומציגה בפניהן והיתה מפיקה מכך הנאה רבה ושמחה. גם סיפורים ובדיחות אהבה לספר ובזה דמתה לאהרן-יעקב אחיה החורג והיתה שונה כל-כך מאשתו שיינה-ביילה. את סיפוריה מהפולקלור היהודי היתה מתחילה תמיד במילים אלו: "פעם היה חי בעיירה יהודי עשיר, גביר…". סיפורים אלה הזכירו לה תמיד את הימים כשהיתה נערה ענייה שחיי הגבירים וגבירותיהם נדמו לה כל-כך רחוקים ובלתי ניתנים להשגה.

אהרן-יעקב, שעיקר עיסוקיו היו בכפרי הסביבה של יקטרינוסלב ומגוריו היו בבוג'דרובקה, היה מבקר לעתים בעיר המחוז יקטרינוסלב ובהזדמנויות כאלה היה נוהג לבקר גם אצל אחותו החורגת סוניה שגורלה וגורל בתה לולה נגעו ללבו. בימי החגים היתה סוניה מוזמנת לפעמים לבית אחיה בבוג'דרובקה אך יחסיה עם אשתו היו קרירים. הדבר נבע הן מהבדלי האופי של שתי הנשים, וגם מהעובדה שאחיה של שיינה-ביילה רצה מאד לשאת את סוניה לאישה, אפילו לאחר גירושיה ובהיותה אם לבת, אך היא לא נענתה לו. האח – וובה (זאב) – היה אדם טוב לב ונדיב אך משעמם ביותר.

החיים בבוג'דרובקה היו שונים לגמרי מחיי האם ובתה בעיר. שיינה-ביילה, כלותיה ובנותיה המשיכו ללדת ילדים וכולם גדלו ביחד כשבט אחד גדול. לולה העירונית היתה נטע זר בכל ההמולה הזאת.

על אף ההמולה שבבית ועיסוקיו הרבים היה אהרן-יעקב מרבה לדבר על לבה של סוניה אחותו ומנסה להשפיע עליה שתתן את דעתה על נישואים שניים, כי בסופו של דבר יהיה הדבר טוב לא רק לה אלא גם לבתה שלא הייתה רגילה לחיי משפחה נורמליים. אך הנימוק העיקרי שהיה חוזר אליו מדי פעם היה: מה יהיה בעתיד כאשר הבת תגדל ותנשא לאיש, ואת תיוותרי לבד?

הלחץ המתמיד מצד אמה, אחיה ואחיותיה החלו לתת את אותותיהם וסוניה הגיעה לבסוף לכלל מסקנה שעליה להינשא שנית על אף מסירותה הבלתי מעורערת לבתה. בכל שיקוליה לא שכחה את טובת בתה האהובה ובבוחרה לה בעל היה התנאי החשוב שהיתנתנה שבתה תמצא לידה. המועמדים היו רבים והבחירה היתה קשה. אדם בשם לנדאו, רווק ואיש עסקים מצליח, חיפש להתוודע אליה במטרה לשאתה לאישה, אך סוניה היססה ולבסוף נרתעה מהצעת השדכן. אותו לנדאו נראה לה כאיש העולם הגדול, במיוחד כשהיה עובר בחוצות העיר בכרכרתו הפרטית, וסוניה חששה שמא חוסר השכלתה הפורמלית תפריע לה ביחסיה אתו ושהיא לא תוכל למלא בכבוד את תפקידה כרעייתו. אך בנוסף לשיקול הרציני הזה היה שיקול אנושי אחר: מר לנדאו היה אדום-שיער, ובפולקלור היהודי היתה קיימת אמונה שאדומי השיער הם מהירי חימה, רגזנים ורעי לב. כך נמשכו החיפושים אחר בעל מתאים במשך זמן ניכר, ולולה התפללה בלבה שאדם כזה לא יימצא והיא ואמה תמשכנה לחיות ביחד לבדן, באהבה ובשלווה, עד סוף הימים. אך תפילתה לא נענתה ולבסוף נמצא האיש.

היה זה יעקב מולצ'דסקי, אדם כבן שלושים וחמש שהיה גרוש ולו בן יחיד (דב-בער) שהיה חי עם אמו. יעקב מולצ'דסקי היה באמת בן טובים. הוריו, שהתגוררו באודיסה, היו אמידים מאד ואדוקים מאד. על שולחנם באודיסה היו סמוכים קרובים עניים שבהם תמכו ולהם עזרו. מר מולצ'דסקי הזקן ורעייתו הטילו אימה רבה על סוניה ועל בתה. גב' מולצ'דסקי הזקנה היתה אישה מפונקת שהטילה את מרותה על בני ביתה ועל הקרובים העניים הרבים שסרו לדבריה. משפחת מולצ'דסקי המכובדת לא ראתה בעין יפה את נישואיו של הבן היחיד והמפונק לאישה גרושה ואם לבת, אך מכיוון שנישואיו הראשונים לא עלו יפה לא העזו הוריו להתערב יותר מדי בהחלטתו לשאת את סוניה לאישה. הם ניסו לשכנע אותו שבטרם יחליט על צעד רציני זה מוטב שיסע לבקר בארצות הברית, שמא ימצא המקום חן בעיניו ויחליט להתיישב שם. ויעקב אכן נסע לארצות הברית, לא כמהגר עני המחפש מקלט אלא כתייר בעל אמצעים. יעקב קיבל את ההצעה ברצון, הפליג לארצות הברית, ביקר במקומות שונים וגם נפגש עם קרובים שהיגרו לארצות הברית שנים אחדות קודם לכן. כאשר הבין שקצב החיים באמריקה הוא מהיר ותוסס הגיע לכלל החלטה שדרך חיים זו אינה לפי רוחו, ארז את חפציו ונסע לאודיסה.

עם שובו לרוסיה התקשר יעקב מולצ'דסקי עם חברת הספנות שהסיעה ספינות נוסעים ומשא על הדנייפר עד לאודיסה. החברה הפקידה אותו על משרדה שבקחובקה, עיר קטנה על שפת הדנייפר ובה משפחות ספורות של יהודים. לאחר מכן נשא יעקב מולצ'דסקי את סוניה לאישה בשנת 1899. יעקב שמר בקפדנות על הבטחתו שבתה של סוניה – לולה – תגור ביחד אתם בביתם עד לנישואיה. הוא לא אימץ אותה לבת והיא נשאה את שם אביה סטרלצוב. יעקב מולצ'דסקי היה איש ישר, קפדן אך ג'נטלמן. הוא השתדל להתייחס אל בתו החורגת בהגינות ובצדק והיא, שלא היתה רגילה לחיות במשפחה שבה יש אם וגם אב, רחשה לו רגשי כבוד ונתנה בו אמון. עם כל זאת, נישואי אמה היוו משבר קשה בחיי הילדה בת העשר. חלפו הימים השלווים בצלה של אמא. אמה היתה מעתה חייבת נאמנות לאדם נוסף וזר. אמנם איש הגון היה וכל הליכותיו אמרו כבוד, אך קשה היה לה בתחילה להתאים את עצמה למצב החדש.

סגנון חייה של סוניה השתנה מן הקצה אל הקצה. יעקב מולצ'דסקי רכש בית מרווח ברחוב שקט שמצדו האחד היה בן קומה אחת ומצדו השני היה בן שתי קומות. מצד זה עמד הבית על מדרון תלול וממנו הוליך שביל ישר אל הדנייפר. בבית היה מרתף גדול ומרפסת ארוכה ורחבה, מזוגגת כולה, שמשם היה אפשר להשקיף על הדנייפר ועל הספינות ששטו בו הלוך ושוב. היו אלה חיי רווחה ונוחיות שהאם ובתה טרם הסכינו להם.

פרנסתם של רוב תושבי קחובקה, גויים ויהודים כאחד, היתה בשפע וכל עסקיהם היו קשורים עם הנהר והתובלה בו. שתי ספינות, "אדולף" ו"זריה" (השחר), הילכו על הנהר, ומשפחת מולצ'דסקי היתה מכוונת את השעונים שבבית לפי צאתן ובואן של הספינות. מסביב למעגן הספינות תססו החיים. שם נפגשו הנוסעים עם תושבי המקום שחזרו מנסיעה והביאו עיתונים וחדשות וסיפרו דברי רכילות. כשם שבבוג'דרובקה היו הולכים "לפגוש את הרכבת", כך היו אנשי קחובקה יוצאים לרציף כדי לראות מי חזר ומי נסע ומה נשמע בעיר הגדולה אודיסה.

בין יהודי העיר היתה גם משפחת קראים. אבי המשפחה כיהן כשופט שלום. בניו ובנותיו נקראו בשמות תנ"כיים אך הרוסים לא התייחסו אליהם כאל יהודים משום שלפי חוקי המדינה לא היו הקראים כפופים לחוקי תחום המושב והיו משוחררים ממגבלות אחרות שחלו על היהודים. הם יכלו לכהן במשרות ממשלתיות ולא חלו עליהם תקנות ה"נומרוס קלאוזוס". לולה היתה מיודדת מאד עם משפחת הקראים.

בקחובקה היתה גמנסיה לבנים ורק פרו-גמנסיה לבנות ולכן, כאשר סיימה לולה את לימודיה בפרו-גמנסיה בגיל ארבע-עשרה, היא נשלחה להמשך לימודיה לעיר הפלך חרסון, שבה היו בתי ספר ממלכתיים ברמה גבוהה גם לבנות.

לולה הייתה "אורחת" בבחינת "au pair" אצל קרובי משפחה של משפחת מולצ'דסקי. תמורת מגוריה היא היתה צריכה לעזור בעבודות הבית. בחופשות היתה נוסעת לבית אמה בקחובקה. למרות תנאי מגוריה הקשים היא סיימה את לימודיה בציונים גבוהים וקיבלה מדליה של כסף. לו היתה טובה גם במתמטיקה היתה מסיימת במדליה של זהב. עם סיום לימודיה בגמנסיה נסעה לולה לאסטוניה (שהיתה אז חלק מרוסיה) ונתקבלה שם באוניברסיטה של דורפט (יורייב ברוסית) ללימודי הרפואה. היא סיימה את שנת הלימודים הראשונה, אך בקיץ נישאה לבן-דודה משה (הוא אבי) בגיל 20. זה היה בשנת 1909. יחד אתו עברה ללמוד בפטרסבורג ושם למדה בקורסים האוניברסיטאים לנשים (עד למהפיכה לא נתקבלו נשים לאוניברסיטה של פטרסבורג בדומה לאוניברסיטאות של אוקספורד וקיימברידג' באנגליה). לולה סיימה את לימודיה בהסטוריה ובגיאוגרפיה. בשנת 1914 ילדה לולה בת ונקרא שמה בישראל לאה (זו אני המספרת). עד לצאת הורי מרוסיה בשנת 1919 לימדה אמי מקצועות אלה בגמנסיה לבנות.

באחד בינואר 1901 נולד בן למשפחת מולצ'דסקי ונקרא שמו הרש (גרישה ברוסית) על שם אבי האם. הרש זה הוא הדוד גרישה שנפטר בוושינגטון בשנת 1969. הולדת הבן היה מאורע גדול בחיי משפחת מולצ'דסקי. יעקב היה מאושר מאד בבנו, סוניה שמחה שילדה בן ולא בת, וסברה שעל ידי כך תפחת היריבות בין בתה מנישואיה הראשונים לבין הילד מנישואיה השנים, ולולה שמחה על שנולד לה אח, בו טיפלה ועמו השתעשעה בימי החופש. לולה אהבה מאד את אחיה וגם הוא היה כרוך אחריה. אביה החורג לא שינה את יחסו אליה למרות הולדת הבן.

כשנתיים לאחר מכן ילדה סוניה עוד בן ונקרא שמו שלמה (סיומה ברוסית). קשה מאד להסביר מדוע לא התחבב סיומה על אחותו כשם שנתחבב גרישה. יחסים קרירים שררו ביניהם כל השנים. גם האח גרישה לא חיבב במיוחד את אחיו הצעיר וגם לכך אין הסבר. כאשר פרצה המהפיכה בשנת 1917 היה סיומה כבן חמש-עשרה. שנה לאחר מכן נפטר אביו יעקב מולצ'דסקי. סיומה נטש את הבית לאחר מות אביו ויש להניח שנסחף, כמו צעירים רבים אחרים, בזרם המהפיכה. אמו לא היתה בקשר אתו לפני שעזבה את רוסיה (בשנת 1924 בקירוב) ורק בשנת 1926 נתקבל בביתנו בירושלים מכתב עם צילום של סיומה, אשתו הרוסיה ושני בניו. מאז לא היה לאמו ולכל בני המשפחה שום קשר עם סיומה.

שנות נישואיה של סבתי סוניה עם יעקב מולצ'דסקי היו השנים המאושרות ביותר בחייה. החיים בקחובקה היו נעימים. זו לא היתה עיירה יהודית אלא עיר רוסית קטנה ושקטה. משפחות יהודיות מעטות גרו שם ורובן היו אמידות, שלא כרוב יהודי תחום המושב. שפת יידיש לא נשמעה ברחובותיה. השכנים היו רוסים ואוקראינים. השכנים קראו לסוניה סופיה גריגוריבנה והיא השתלבה טוב ביניהם. מטבעה היתה סוניה חרוצה ובעלת בית. היא תפרה, בישלה, אפתה ובעיקר הצטיינה בהכנת שימורים לימי החורף. במרתף שבבית היו שמורות ריבות ממינים שונים, מלפפונים כבושים, עגבניות כבושות ואבטיחים כבושים. שמעם של שימורים אלה הגיע אף לאוזני בני בוג'דרובקה.

בהיותה כבת שלשים וחמש חלתה סוניה בדלקת ריאות ולאחר מכן התפתחה אצלה מחלת אסטמה קשה, שהציקה לה והחלישה אותה עד לסוף ימיה. כדי להקל על הנשימה איפשר לה בעלה לנסוע לרייכנהאל, עיר מרפא בגרמניה, שם היו מכונים מיוחדים לטיפול בחולי אסטמה. לשם נהגה גם בת אחיה, סוניה גוטמן, לנסוע, והשתיים נסעו תמיד ביחד.

אימי המהפיכה לא הגיעו לדרום רוסיה מיד עם התרחשותם, אבל עם פטירת בעלה בשנת 1918 הופרו חיי השלווה שמהם נהנתה סוניה בימי נישואיה. הבן גרישה, שזה עתה סיים את לימודי הגמנסיה, נטה פוליטית להצטרף לכוחות הקידמה. הישיבה בקחובקה השלווה והמרוחקת ממרכז ההתרחשויות הדרמטיות נמאסה עליו, ובדעתו היה לנסוע צפונה למוסקבה וללמוד שם באוניברסיטה. אך בטרם הספיק למלא את שאיפתו הגיעו יחידות הצבא האדום גם לאוקראינה, וגרישה הצטרף לשורותיו. הבן סיומה נטש את הבית עוד לפני כן, הבת לולה התגוררה תחילה בפטרבורג (שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוסב שמה לפטרוגרד) ולאחר פרוץ המהפיכה נסעו היא ומשפחתה דרומה והתיישבו ביקטרינוסלב. סבתי סוניה נשארה, אפוא, לבדה וגלמודה בביתה הגדול. היא היתה צפויה להתנפלויות של פורעים ובריונים שפשטו בכל דרום רוסיה. בשלב מסוים הגיעו כוחות ה"לבנים" (צבאות הצאר) גם לקחובקה והפקיעו חלק מהבית לצרכיהם. הם השאירו לה שטח מחיה קטן בביתה שלה. היא לא יכלה להתנגד לכך ומעז יצא מתוק, משום שהקצינים שישבו בביתה שמרו ממילא גם עליה. אך מצב זה נמשך רק זמן קצר והצבאות, ואתם השלטון, התחלף באזור במהירות מפחידה. האזרחים שלא היו מעורבים בקרבות הצליחו לשמור בקושי על חייהם בתנאים של אי-ביטחון ושל רעב שהלך והתפשט מצפון הארץ דרומה. יום אחד הגיע הבן גרישה מאי-שם כדי לבקר אצל אמו, אך היה עליו להימלט על נפשו שעות אחדות לאחר בורו משום חילופי השלטון וכניסת הצבא של ה"לבנים" לעיר. הללו היו בוודאי מחסלים אותו משום שהוא השתייך כבר לצבא ה"אדום".

סוניה, שסבלה מאד ממחלת האסטמה ומחוסר מזון, נאלצה למכור חפצים מתוך ביתה כדי לקנות מצרכים חיוניים למחייתה, ופעם אף הלכה בעצמה ברגל לאחד הכפרים הסמוכים ונשאה משם לביתה שק קמח כבד, מתוך סכנה רבה לחייה. מהבן סיומה לא קיבלה שום ידיעות ומהבן גרישה שמעה רק בעקיפין ובדידותה היתה קשה.

בשנת 1919 עקרה הבת לולה עם משפחתה לעיר הנמל הדרומית נובורוסיסק שהיתה עדיין נתונה לשלטון ה"לבנים", אך הקשר בינה לבין אמה כמעט ונותק לחלוטין. בחודש אוקטובר 1919, ביום הכיפורים, הפליגה לולה עם בעלה ואיתי בדרכם לצרפת, לשם נשלח אבי בשליחות הקהילות היהודיות של אוקראינה. נסיעתם היתה צריכה להימשך שלושה חודשים וכוונתם היתה לחזור לרוסיה עם שוך הקרבות והתבהרות המצב המדינה, על מנת לחסל את משרד עוה"ד של אבי ולעלות לארץ ישראל, אך תכנית יפה זו לא יכלה לצאת אל הפועל. מי שהצליח לצאת את רוסיה באופן חוקי בימים ההם ושמע במערב על המתרחש שם, ראה את עצמו כנגאל מהגיהנום ובשום אופן לא העלה על דעתו לחזור לגיהנום המהפכה. כך נותקו הורי ממשפחתם שברוסיה. הסבתא שיינה-ביילה ובנותיה פרידה וחיה נשארו ביקטרינוסלב וסבתי סוניה נשארה בודדה וגלמודה בקחובקה.

הורי עלו לארץ ישראל מלונדון בחודש דצמבר 1920. עד לעליית סבתי סוניה ארצה בשנת 1924 היא נאבקה לבדה בתנאי החיים הקשים, ברעב, בבדידות ובמחלה. קשרי הדואר היו לא סדירים וחודשים רבים חלפו בין מכתב למכתב. בשנת 1923 עלו ארצה סבתי שיינה-ביילה, בתה חיה ונכדיה נתן גוטמן וחוה (יוה) דוכן. הוריה של חוה, כפי שכבר סופר, נורו למוות בחוותם כאשר חלפו שם על סוסיהם חיילי הגנרל דניקין. נשארו ארבעה יתומים: אברהם, חוה, נעמי ובת-שבע. בני משפחת דוכן ובני משפחה של אמם לקחו לטיפולם כל אחד את אחד הילדים וגידלו אותם. בגורלה של חוה נפל לחיות עם סבתא שיינה-ביילה ובתה חיה. כאשר הסבתא עלתה ארצה עם בתה חיה, הם לקחו אתם גם את חוה.

סבתי סוניה הצליחה לצאת את רוסיה בשנת 1924 בכוחות עצמה. היא נסעה מקחובקה לאודיסה, משם לורנה (בבולגריה) ומשם ליפו. כאשר הגיעה לארץ היתה חולה ותשושה. היא הצליחה להביא אתה תכשיטים מעטים ופוליסת ביטוח אמריקאית. למעשה היתה חסרת כל כאשר הגיעה אלינו. היא היתה אז בת 56. המצב בביתנו באותם ימים היה מסובך. בביתנו גרו הורי, אני, שתי סבתות, הדודה חיה ובת-דודי חוה. הדודה חיה השיגה עבודה בתל-אביב ודי מהר עזבה את ביתנו.

יחסי הסבתות בינן לבין עצמן היו מורכבים. הן היו גיסות: סבי מצד אבי היה אחיה-החורג של סבתי מצד אמי. סבתי סוניה דמתה מאד לאחיה (סבי) באופיה ובשאיפותיה. גם היא, כמוהו, שאפה ללמוד ולהרחיב את השכלתה, בעוד שסבתי שיינה-ביילה היתה מוגבלת ומופנמת ואדישה אפילו כלפי ילדיה הרבים. סבתי סוניה הירבתה לקרוא ואפילו ניסתה את כוחה בכתיבה. היא הרבתה לספר סיפורים מרתקים על חייה, סיפורים שהיו שזורים בהערות קולעות ותיאורים חדי ראיה לגבי בני משפחתה, שכניה וידידיה. סבתי שיינה-ביילה לא חיבבה את סוניה אך בהיותה שקטה ומאופקת התנהלו החיים בבית בצורה תקינה. אמו של בעל הבית ואמה של בעלת הבית נפגשו וגרו תחת קורת גג אחת בכורח הנסיבות, אך מצב זה לא נמשך זמן רב.

בסוף הקיץ של שנת 1924 נפטרה הסבתא שיינה-ביילה משפך דם במוח. היא היתה כבת 73. באותה עת שהה בנה (אבי) בחוץ לארץ. בבית נשארו הנשים לבדן. החברה קדישא של ירושלים לא הירשתה לבנות המשפחה ללוות את המנוחה למקום מנוחתה. כזה היה אז "מנהג ירושלים". בעיני רוחי אני רואה עדיין את אנשי החברה קדישא נושאים את גופתה של הסבתא שיינה-ביילה על אלונקה ואיש מבני משפחתה אינו מלווה אותה. זה היה מראה עצוב ומדכא. היא נקברה בהר-הזיתים בחלקה התחתונה. לאחר מלחמת ששת הימים פקדתי את קברה ביחד עם צבי ליבוביץ' (בן אחיה). המצבה היתה שבורה בחלקה אך ניתן היה לקרוא את השם ואת שנת הפטירה.

כאשר חזר אבי מחוץ-לארץ החליטה הסבתא סוניה שיש לשחרר את המשפחה הצעירה מעול הסבתא שנותרה בחיים. היא היתה אז כבת 57. לא היה לה כסף לשכור לעצמה דירה או חדר. על אף מחלת האסטמה שהציקה לה מאד היא היתה עדיין בעלת מרץ ויוזמה. הפתרון שנמצא עבורה היה נישואים. נמצא אלמן בא-בימים שעלה ארצה מארצות הברית. כאן קיווה לבלות את שנותיו האחרונות בשקט ובשלווה. הוא היה אדם שקט והגון והיה לו גם כסף מספיק כדי לרכוש בית בתל-אביב, בדרומה של העיר. בעזרת שדכנים הכיר את סבתי והציע לה נישואים. ההחלטה היתה קשה מאד עבור סבתי ולא פחות עבור אמי, אבל סבתי גמרה אומר בלבה לחיות את חייה מבלי להעמיס את עצמה על בתה ועל חתנה. מר שבת היה מרוצה שהיה יכול להקים לעצמו בית בארץ הקודש. הוא וסבתי חיו ביחד כחמש שנים, אבל געגועיו לילדיו ולנכדיו שנשארו בארצות הברית גברו עליו והוא החליט לחזור לשם. הוא דאג לסבתי. ביתם נמכר וסבתי קיבלה חלק מתמורת מכירת הבית ויכלה לחיות בצורה צנועה אך עצמאית. נתמזל מזלה והיא מצאה חדר עם מטבחון ומרפסת אצל משפחת המורה הותיק יחיאלי בתל-אביב.

חיי סבתי בבית משפחת יחיאלי היו נעימים ומלאי עניין. בשנים ההן היו משפחות רבות נוהגות להשכיר חדר או שניים בדירתן כדי להגדיל את הכנסת המשפחה. משפחת יחיאלי היתה משפחה משכילה ובעלת נימוסים טובים. הבנות, שכבר היו מבוגרות, חיבבו מאד את סבתי והיו נוהגות לבקר בחדרה ולספר לה את בעיותיהן. הן נתנו בה אמון יותר משנתנו אמון באמן. סבתי היתה גומלת להן בסיפורים על חייה, סיפורים שהיו מתובלים באנקדוטות יהודיות עסיסיות משכבר הימים.

סבתי נהגה לבקר בביתנו פעמיים בשנה, בעונת הפסח ובעונת ראש-השנה. לקראת חג הפסח היתה מקדימה את בואה ויושבת עמנו כחודש ימים. בבקרים היתה מתקנת את כל התיקונים שהצטברו בבית, ובהתקרב ימי החג היתה מכינה את הדגים הממולאים, את החזרת, את ה"כרמזלך" המצוינים ואת ה"קניידלך" הטעימים. הסדר של פסח היה נחוג בביתנו – בית חילוני חובב מסורת – בצורה יפה וחגיגית. בדרך כלל היו הורי מזמינים לסדר את משפחת בן-דודו של אבי, הד"ר אהרן ליבוביץ', אשתו לאה ובנם יעקב. משפחה זו היתה צמחונית והיה צריך להכין להם את כל המאכלים האהובים עליהם בנפרד מהתפריט הכללי. יחד אתם היו באים להתארח הדודה חיה ובעלה סיומה. לאחר החלק המסורתי היה ד"ר ליבוביץ' לוקח את הקונצרטינה שלו, מנגן ומרקיד את כולם בריקודי וולס ופולקה. מבוגרים וצעירים רקדו ביחד והאווירה היתה לבבית ועליזה.

לקראת "הימים הנוראים" היתה סבתי עולה שוב לירושלים, הפעם לתקופה של חודשיים בערך. אווירת הימים הנוראים היתה רצינית וכבדה. ביום הכיפורים צמו כולם וסבתי היתה יוצאת בבוקר לבית הכנסת "הקטן" שברחוב אוסישקין (כיום בית כנסת "הנשיא") ויושבת שם במשך כל היום. למרות מחלת האסטמה הקשה, שלא הרפתה ממנה, היתה צמה ומתפללת בכוונה רבה. לקראת "נעילה" הייתי נוהגת לבוא לבית-הכנסת וללוות אותה הביתה עם תום התפילה. תמיד דאגתי שמא לא תוכל לעמוד בצום אבל רצונה היה עז והיא היתה מתגברת על הצמא והרעב. אף כי בביתנו לא שמרו על מצוות היה אבי נוהג ללכת לבית-הכנסת בראש-השנה ובראש הכיפורים. לקראת שובם מבית-הכנסת היתה אמי נוהגת לערוך את השולחן יפה ובבית היתה שורה אווירה מכובדת.

גם במשך הביקורים האלה היתה סבתי נוהגת "לעבוד" בבקרים, ולקראת ערב היתה יוצאת לטיול קצר שהיה מסתיים תמיד בישיבה על ספסל בגינה הקטנה שבין רחוב הקרן הקיימת ורחוב אלחריזי. שם היתה מוצאת תמיד חברה מתאימה לשיחת רעים והעלאת זכרונות. אמי נהגה לספק לה ספרים ברוסית מספריית אחיעבר הקטנה שברחוב יפו. סבתי דיברה יידיש יפה אך לא ידעה לקרוא יידיש והיתה קוראת רק רוסית.

שלא כדרכה מדי שנה עלתה סבתי לירושלים באמצע הקיץ של 1939 כדי "לשמור על הדירה" בעת שהורי נסעו לחוץ-לארץ. באותו קיץ נחתם חוזה הידידות בין ריבנטרופ ומולוטוב וסבתי הבינה את משמעותו טוב מאד והכריזה – הפעם ביידיש – "אס וירט זיין א מלחומה". והיא צדקה. מלחמת העולם השניה פרצה כעבור זמן קצר.

באותו קיץ נולד לבנה גרישה – שהיה אז בביקור בארצות הברית – בן בכור. גרישה ורעייתו, הדודה פירה, נסעו לבקר את משפחתה שהיגרה לשם בעת המשבר הכלכלי החמור של שנת 1926. לילד קראו  בשם דן-יעקב. סבתי קיבלה את הידיעה המשמחת בהתרגשות רבה אך העירה מיד: "מה זה דן-יעקב? זה "יענקלה", על שם בעלי המנוח ואביו של בני גרישה – יעקב מולצ'דסקי. מה כל ההתחכמויות הללו?" – הערה זו היתה טיפוסית לסבתי שאף פעם לא הסתירה את דעותיה והביעה אותן ללא מורא ופחד ולפעמים אפילו בצורה לא דיפלומטית.

מחלת האסטמה שסבתי סבלה ממנה כארבעים שנה גרמה לבסוף למותה. היא נפטרה בבית הורי בחודש אוגוסט 1942 בהיותה כבת 75 שנה ונקברה בהר-הזיתים בחלקה העליונה. לאחר מלחמת ששת הימים פקדתי את קברה ביחד עם בעלי משה. המצבה שעל קברה לא ניזוקה ועליה חרוט השם שיינה-סוניה מולצ'דסקי.

 

להגדלה יש ללחוץ על התמונה