בוג'דרובקה (מתנה-יה) היתה כפר ששכן ליד מסילת הברזל שהובילה מיקטרינוסלב לאודסה. רוב תושביו עסקו בחקלאות. חיו שם כעשר משפחות יהודיות שעסקו בסחר תבואה. עד למלחמת העולם הראשונה והמהפכה שלאחריה חיו יהודי בוג'דרובקה בשלום ובשלווה עם שכניהם האוקראינים ובינם לבין עצמם. החיים היו שקטים, הפרנסה בשפע והאוכל בזיל הזול ובשפע רב.

משפחת אבי הגיעה לבוג'דרובקה בתחילת המאה. סבי, אהרן-יעקב דוכן, ירד דרומה מעיירת מולדתו בליטא (גלוסק שליד בוברויסק) בעודו עלם. באחד מכפרי פלך יקטרינוסלב בסשנובקה פגש את שיינה-ביילה בת נתן ליבוביץ' ונשא אותה לאישה. מנישואים אלה נולדו שישה-עשר ילדים שרק שנים-עשר מהם הגיעו לבגרות. אבי, משה, היה הילד השמיני במשפחה. הוא נולד בשנת 1884 בעיירה ורחנידנפרובסק (דנפרובסק העילית), שם נולדו רוב ילדי המשפחה. לאחר-מכן עקרה המשפחה לבוג'דרובקה ושם נולדו האחיות הצעירות פרידה וחיה. חיה נולדה בשנת 1900.

שמות הילדים, עד כמה שהם זכורים לי: אברהם, שרה, הירש, גדליהו, ראובן, סוניה, יוסף, שמואל (אמא של יוה), משה, פרידה, חיה, חיים. ראובן היה הבכור. אברהם, שרה, הירש, גדליה וחיים היגרו בתחילת המאה לארגנטינה, במסגרת פעולתו של הברון הירש שניסה ליישב יהודים ממזרח-אירופה במושבות בארגנטינה, מתוך כוונה לעשותם לעובדי אדמה. האח חיים נעלם בארגנטינה זמן קצר לאחר שהחמישה הגיעו לשם ועקבותיו לא נודעו. מיום שחמשת ילדיה נסעו לארגנטינה לא ראתה אותם אמם (סבתי) עד יום מותה. היא נהגה להסתכל בצילומים שהיו שולחים לה ולאמר שאלה הם "ילדי הנייר" שלה.

לפי מה שמספרים היה סבי אהרן-יעקב דוכן אדם יוצא דופן לגבי סביבתו. הוא היה יפה-תואר, מוכשר, עצבני ובעל קסם אישי. הוא היה שוחר דעת ולימד את עצמו רוסית וגרמנית בנוסף לעברית וליידיש שידע על בוריין. לפרנסתו עסק בסחר התבואה וכן ניהל אחוזה של אלמנת "פריץ" ששכנה בסביבות בוג'דרובקה. מלעיזי לעז היו אומרים שכאשר היה חוזר מפגישותיו עם ה"פריצה" היה עצבני וחסר סבלנות במיוחד. היא נטתה לו חסד ונתנה בו אמון. ייתכן שחייו עם רעייתו שיינה-ביילה נראו לו תפלים במקצת לאחר פגישותיו עם האישה הרוסיה המשכילה, מי יודע? כמו-כן היו מספרים שימי השבת הכבידו עליו מאד, משום שאהב לעשן אך בהיותו שומר מצוות היה צריך להימנע מעישון בשבת, וזה גרם לו לעצבנות ולחוסר מנוחה. סבי נפטר בשנת 1904. הוא היה אז כבן 50. באותה עת למד אבי בהלה שבגרמניה, וכשנודע לו על מות אביו הודיע מיד למשפחה שהוא מקבל על עצמו את חינוכן של אחיותיו הצעירות פרידה וחיה. הוא נתמנה לאפוטרופסן החוקי ותמך בהן עד לאחר שגמרו את לימודיהן בגימנסיה.

סבתי שיינה-ביילה לבית ליבוביץ' היתה ההפך הגמור מבעלה. היא היתה שתקנית וסבלנית, השכלתה היתה מינימלית ואין להתפלא על כך שבעלה השתעמם, כנראה, בחברתה. עם זאת היו לה גם מעלות: עקרת בית מעולה, אם טובה וסבלנית וחמות נוחה לחתניה ולכלותיה. היא השכילה שלא לריב עם אף אחד מבני משפחתה ואת דעתה על כל אחד מהם שמרה עמוק בלבה. היא היתה ידועה כסבתא ששותה 16 כוסות תה בכל יום. ידידתה הטובה ביותר היתה גיסתה, אחות בעלה, ביילה-פייגה, שחיתה אף היא בבוג'דרובקה, ביחד עם משפחתה. השתיים היו שותות תה ביחד בכל יום אחרי הצהריים. גיסתה האחרת – סבתי סוניה, אם אמי – שהיתה אחות-חורגת של בעלה, היתה יריבתה הגדולה. עוד אייחד את הסיפור על סבתי זו כאשר אספר על קחובקה. מכל מקום, סוניה דמתה מאד לאחיה החורג ולכן היתה ההיפך הגמור מגיסתה, מסבתה שיינה-ביילה. גם היא, כאחיה, היתה שוחרת דעת ובעלת חוש ביקורת. אחיה אהב וכיבד אותה והיה קורא לה בחיבה "מיין שוסטר" (אחותי שלי) להבדיל מיתר אחיותיו. לאות אהבתו והוקרתו הזמין אותה להיות סנדקית של בנו משה – חתנה לעתיד.

מה שזכור לי מבוג'דרובקה של חופשת הקיץ בשנת 1918, כאשר הייתי בת ארבע, אלה הם חיי כפר אידיליים. מובן מאליו שלא ידעתי על מלחמת העולם שרוסיה לקחה חלק בה. שטחים באוקראינה נכבשו על-ידי צבאות גרמניה ואוסטריה. הם נסוגו וחייליהם נלקחו בשבי. בבית הסבתא שיינה-ביילה התאכסן קצין אוסטרי-יהודי שהיה כנראה שבוי מלחמה, שהותר לו לחיות מחוץ למחנה האסירים ומחסורו סופק ע"י המשפחה שאיתה התאכסן. הוא היה מרבה לספר לבני המשפחה על משפחתו שבוינה ועל געגועיו אליהם. אולי משום זה היה מפנק אותי, מושיב אותי על ברכיו וקורא לי "עכברונת" (Kleines Mauschen) ואף נתן לי טבעת במתנה! את הקצין הזה איתרה בביקורנו בוינה לאחר שנים אחדות – אך זה הוא סיפור לחוד.

כמובן שלא הבנתי את הנעשה במדינה, לא ידעתי דבר על אודות המהפיכה הבולשביקית שהתפשטה מהצפון לדרום אך לבוג'דרובקה טרם הגיעה. באוקראינה שלטו עדיין הלבנים עם הגנרלים שלהם (גנרל דניקין במיוחד) שהפילו את חיתתם על התושבים. במיוחד היו מסוכנים ליהודים חברות חיילי דניקין ואנשי "המאה השחורה", גדוד שהיה ידוע באנטישמיות ששררה בין שורותיו. עליהם שמעתי מפי המבוגרים אך את פשר הדברים לא הבנתי. ובכל-זאת ועל אף אי השקט הזה והצרות שפקדו את המדינה ותושביה חייתה לה משפחת אבי בבוג'דרובקה באותו קיץ באוירה של שלווה מדומה.

למשפחה היו שני בתים: הבית הקטן והבית הגדול. בבית הקטן התגוררה האלמנה סבתי שיינה-ביילה עם בתה הצעירה חיה. כל הילדים האחרים כבר נשאו נשים והולידו ילדים וחיו רחוק מאמם. בבית הגדול התגוררה משפחת גוטמן – הדודה סוניה והדוד אברהם וילדיהם לולה, לובה, נתן ולאה (בת אחת – חיה – נפטרה שנים אחדות קודם לכן מדלקת קרום המוח). הדוד אברהם גוטמן היה סוחר תבואה שפרנסתו בשפע. עיקר עיסוקיו היו ביקטרינוסלב והיה נוסע לשם פעמים אחדות בשבוע. אבל משפחתו גרה בכפר. הדוד אברהם היה אדם משכיל ומתעניין בהוויות העולם, להבדיל מרעייתו סוניה. הדודה סוניה היתה הוצאה שנייה של אמה, שיינה-ביילה, שקטה, סבלנית, דיבורה בנחת וברוסית-אוקראינית, עקרת בית טובה ואם רגועה. הילדים למדו בגמנסיות ביקטרינוסלב אך באותו חופש נפלא היו כולם בבית. כמו-כן התארחו שם ילדיהם של הדוד שמואל והדודה רוזה והם: אברהם, יוה (חוה), ניורה (נעמי) ושבע (בת-שבע). כולם פינקו אותי, הייתי הכי קטנה וכנראה שהייתי ילדה טובה. אהבתי את חיי החופש של הכפר, את התרנגולות, האווזים והברווזים שהסתובבו חופשיים בחצרות. פעמים אחדות ביום היתה להקת הילדים עוברת מהבית הגדול לבית הקטן בשאון ובהמולה ומתוך שמחת חיים. הבידור העיקרי היה ללכת בכל יום אחה"צ "לפגוש את הרכבת מיקטרינוסלב". זה היה מהלך של כעשרים דקות בשביל שבין השדות. ברכבת היו חוזרים בעלי הבתים, הסטודנטים שבאו לחופשה הביתה והאיכרים. ברכבת הגיעו העיתונים ואת כל החדשות אפשר היה לשמוע מפי אלה שהגיעו ברכבת.

חבורת הסטודנטים שהגיעו לחופשה החליטו לעסוק בחיי תרבות וביימו והציגו את המחזה המלודרמטי ביידיש, "חסיה היתומה". הוריי השתתפו בהצגה ובחלקה של אמי נפל התפקיד של חסיה המסכנה. גורלה של חסיה היה קשה ובסוף המחזה היא מתה. לאוזניי הקשובות הגיעה השמועה ש"לולה (אמי) מתה כ"כ יפה על הבמה"). נחרדתי והחלטתי שלא ארשה לאמי ללכת להצגה ושוב למות על הבמה. כאשר הגיעה שעתה לצאת ל"תאטרון" הקמתי קול צעקה, בעטתי ברגלי, בכיתי בקול נורא, החזקתי בשמלתה וסירבתי להרפות ממנה. בלית ברירה פעלה אמי בהחלטיות ונעלה אותי במחסן החשוך סמוך למטבח. צעקותי ובכיי לא הועילו. לאט,לאט השתתקתי והשלמתי עם "מותה" של אמא. כאשר סבתי ודודותיי שחררו אותי כעבור מחצית השעה מהמחסן כבר הייתי שקטנה אך אומללה מאד. מקרה זה היה מכאיב אך בתוך כל ההמולה המשפחתית השתדלתי להשכיח אותו מלבי.

***

בהמשכו של אותו קיץ נסעתי עם אמא אל אמה, שהיתה גרה בעיר הקטנה קחובקה על גדות הדנייפר.

בבית סבתי זו שררה אווירה אחרת לגמרי. לסבתי – שהיתה אז אשה כבת 49 – היו אלה נישואים שניים בעוד שאמי היתה בת מנישואיה הראשונים. בעלה השני יעקב מולצ'דסקי, היה אדם רציני וקפדן, בן-טובים, שהוריו רכשו עבורו את הסוכנות של חברת הספנות שהשיטה ספינות קטנות על הדנייפר בואכה אודיסה. יעקב מולצ'דסקי, שהיה סבי החורג, התייחס יפה אל בתו החורגת (אמי) והיה חביב מאד גם אלי, אבל בבית לא הסתובבו אנשים וילדים רבים כמו בבית סבתי השנייה בבוג'דרובקה. לא היתה שם חצר עם תרנגולות, אווזים וברווזים.

לסבתי היו שני בנים שלמדו בגמנסיה ולא הראו עניין רב בי, ילדה בת ארבע בסך הכל. סבתי השתדלה מאד לטפל בי יפה כאשר אמי השאירה אותי אצלה ונסעה לעיר המחוז כדי לטפל בשחרור מוקדם של אבי משירות בצבא. היא היתה מושיבה אותי במיטה שלרגליה היו מחוברים גלגלים והיתה מסיעה אותי כך בכל הדירה. זה היה נחמד אבל לא מספיק. לפעמים ירדנו במדרגות שהובילו מהבית עד למשרד סוכנות הספנות, ששכן על גדות הדנייפר, מסתכלים בבואן ובצאתן של הספינות הקטנות ממש כשם שבבוג'דרובקה היינו הולכים "לפגוש את הרכבת". כל זה היה שונה מאד מהאווירה של בוג'דרובקה הכפרית ולי היה קצת משעמם וגם עצוב. את סבתי לא רציתי לצער, מה גם שסבי החורג השתדל לפנק אותי, היה מושיב אותי על ברכיו ומכבד אותי בחפיסות של שוקולדה. רציתי להודות לו על יחסו הטוב ואמרתי לו פעם שגם ללא השוקולדה אני אוהבת אותו. אימרה זו שלי שמחה מאד את סבתי והיא היתה מספרת זאת לידידותיה ולשכנותיה. אך, כאמור, ביקור זה לא דמה לביקור בכפר ומאד שמחתי כאשר חזרה אמי מנסיעתה ולמחרת נסענו לבוג'דרובקה.

***

בסך הכל היה זה קיץ נפלא ואולי גם הקיץ האחרון באוקראינה לפני שהשתלט עליה צבא המהפיכה שהתקדם מצפון רוסיה לעבר הדרום. בקיץ שלאחריו גרנו בנובורוסיסק שעל שפת הים השחור ומשם הפלגנו ביום 3 באוקטובר 1919 (שחל ביום הכיפורים) לצרפת, משם לאנגליה ובסופו של דבר, לארץ-ישראל.