לכל החברות, ותיקות כחדשות, שלום וברכה!

נבצר ממני, לצערי, להיות עמכן בכנס השנתי. הואיל ונשיאתנו היקרה ביקשה ממני שאספר כאן איך זה היה בהתחלה, התפשרנו על כך שאספר זאת בכתב.

ובכן, על הצד הפורמלי לא אספר היום אלא רק על חוויותי האישיות. זה היה בשנת 1953. גרתי אז עם משפחתי בחיפה ובעלי היה חבר במועדון הרוטרי המקומי. יום אחד הגיע הביתה ובפיו הזמנה: החבר יהודה ארטן (מוצאו מהולנד) הזמין את נשי החברים של מועדון רוטרי שעבדו במקצוען, לבוא לפגישה בביתו עם שתי גבירות מהולנד. היינו כ-10 מוזמנות. הגבירות מהולנד סיפרו לנו שהן חברות בארגון הבינלאומי אשר, לאחר המלחמה, דאג להזמין אותן להבראה באיטליה. מדוע דווקא איטליה? באיטליה ידעו על הסבל הרב שעבר על הולנד ועל חברות הארגון ההולנדיות והאיגוד הארצי של איטליה החליט להזמין שתי חברות מהולנד לשהיית הבראה במועדונים האיטלקים. הדבר עשה עלינו רושם רב.

החברות ניסו להסביר לנו מה אופיו ומה טיבו של הארגון. לא הרבה הבינונו ממה שסופר לנו ושאלנו את עצמנו כיצד אנחנו, נשים עסוקות ובעלות משפחות, יכולות לקבל על עצמנו, בנוסף להשתייכותנו לגופים וולונטאריים שונים שהיו כבר פעילים מאד בארץ, עול נוסף של הקמת ארגון חדש. אבל יחד עם זאת הבינונו את חשיבותו של האספקט הבינלאומי ואת האפשרויות הטמונות בהשתייכותנו לארגון הזה. ובכך, נדמה לי, לא טעינו. כידוע לכן, רבות מחברותינו שימשו בתפקידים שונים בפדרציה האירופית וגם לארגון-הגג הגענו. פגישותינו עם נשים רציניות מארצות אירופה אפשרו לנו להציג בפניהן פן נוסף של ישראל, פן חיובי. וגם אנחנו התעשרנו מהמגעים עם העולם החיצוני. בכך אני רואה את חשיבותו העיקרית של ארגוננו.

אשוב לרגע קט לצעדים הראשונים. לאחר שבו במקום, בביתו של מר ארטן, הוחלט להקים ועד זמני ולחפש חברות נוספות מתאימות, התחלנו להיפגש בכל שלושה שבועות לארוחת ערב באחת המסעדות הצנועות שעל הר הכרמל, ארוחה שהיתה מלווה בהרצאה או בשיחה. תחילה סיפרו החברות, כל אחת על עבודתה. לפעמים הזמנו מרצה מבחוץ. נוצרו יחסים די הדוקים בין החברות מהמקצועות השונים ומועדון חיפה היווה עד מהרה גוף מלוכד.

כאשר עברתי בשנת 1954 עם משפחתי לירושלים, הטילו עלי החברות להקים מועדון דומה בירושלים. לשמחתי עלה הדבר בידי די מהר. לאחר מועדון ירושלים הוקמו מועדוני תל-אביב, רחובות, רמת-גן ובאר-שבע. בהקמתם של אלה עוד השתתפתי. לאחר מכן התפשטנו למקומות רבים נוספים ועוד ידנו נטויה.

ברצוני לציין דבר אחד כאן: המועדון והאיגוד אפשרו לי וגם לחברות אחרות, לפגוש ולהכיר נשים ממקצועות שונים ומשכבות שונות. נשים שלמדתי להוקירן ושאלמלא השתייכותן לארגון לא הייתי מכירה אותן במהלך החיים הרגיל שלי. ולא רק היכרויות נוצרו כאן אלא גם ידידות ואחווה. לא אגזים, לא כולן יכולות לאהוב את כולן, אבל הרוח השורה במועדון היחיד ובאיגוד הארצי היא רוח של רצון טוב והבנה הדדית. ואם השגנו את זאת – השגנו הרבה.