עיתון "הבוקר", 21.1.64
דיני קרקעות
ד"ר אברהם וינשל

מחוסרי קרקע במשך נדודיהם בארצות הגולה שבו היהודים לארצם רעבים לקרקע. "גאולת הקרקע" הפכה לססמא המרכזית של התנועה הציונית. שיבת ציון והשתרשות העם היהודי באומת אבותיו נהיו לשאיפות שאינן ניתנות להפרדה. אך איך רוכשים את הקרקע? איך מבטיחים זכויות מקרקעין? איך אפשר לקנות אדמה ולחוכרה? מהי הדרך לקבלת אשראי נגד משכון המקרקעין?

על השאלות האלו לא ידע לתת תשובה המתיישב החדש, אך גם המשפטנים, שלמדו חוק ומשפט בארצות שונות בגולה ושברובם היו עולים לחדשים, היו במבוכה.

החוק שהיה חל על המקרקעין בארץ ישראל המנדטורית לא היה חוק מודרני מערבי, כי אם חוק מסובך ומסורבל, פורמליסטי ביותר, כתוב בשפה בלתי ידועה (טורקית) שעבר בירושה מהמשטר העותומני, ושיטת רישום הקרקעות היתה פרימיטיבית, בלתי ודאית ורק במידה קטנה מבטיחה את הזכויות בקרקע.

מחבר הספר המפורסם

אמנם שלטונות המנדט הכניסו כמה שינויים חשובים כמו, למשל, החלת עקרונות זכויות היושר הנהוגים באנגליה ושיטת רישום חדשה ("הסדר מקרקעין"), שצריכה היתה באופן הדרגתי להקיף את כל המקרקעים בשטח המדינה. אך כפוף לשינויים האלה נשאר החוק העותומני בתוקפו, וצריך היה להביאו, על כל פגמיו, לידיעת המשפטנים (השופטים, עורכי דין), על מנת שיוכלו להשתמש בו ולא פחות חשוב היה לאפשר גם לתלמידי משפט ללמדו ולהבינו.

הראשון, שעשה את המלאכה הקשה הזאת, היה ד"ר משה דוכן ז"ל, יליד אוקראינה ומשפטן לפי מקצועו, שעלה ארצה ב-1920 והקדיש את עצמו לחוק המקרקעין העותומני. כבר בשנת 1921 התחיל להרצות על נושא זה בבית הספר הממשלתי למשפטים. יחד עם זה הוא היה מכהן כסגן מנהל של מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט, מה שנתן לו הזדמנות לחקור את הענף המסובך הזה לא רק מבחינה תיאורטית מדעית, כי אם גם מבחינה מעשית.

כבר בשנת 1925 הופיע ספרו המפורסם "דיני קרקעות בארץ ישראל", שהפך לספר יסוד לכל אלה שלמדו או עסקו בחוק מקרקעין. קשה לתאר, מה היו עושים תלמידי המשפט, עורכי דין ושופטים, אילולא עמד לרשותם ספר זה לצורך לימוד ושימוש. בשנת 1935 הופיעה הוצאה אנגלית של הספר (בהשתתפות המשפטן האנגלי גואדבי).

בשנת 1953 הופיעה המהדורה השנייה של הספר העברי תחת השם: "דיני קרקעות במדינת ישראל", ולא תהיה זו הגזמה לומר שמימי המנדט ועד היום נשאר הספר הזה היחידי המוקדש לתיאור שיטתי של חוקי מקרקעין במדינה, ספר המשמש מדריך ומקור ידיעות לכל אלה העוסקים בענף חשוב זה של חוק ומשפט.

מהופעת המהדורה השניה חלפו יותר מ-10 שנים. בינתיים, לפני חמש שנים, נפטר המחבר, וספרו, למרות כל חשיבותו, התחיל להתישן. מאז שיצאה המהדורה השניה של הספר הופיעו חוקים שונים בעלי חשיבות רבה, המשנים את החוקים הקודמים (כמו, למשל, חוק ההתישנות, חוק מקרקעי ישראל, חוק מס שבח, וכו'), נשתנתה המציאות המשפטית (לאחר שרוב המקרקעים, שנעזבו על ידי בעליהם הערבים, עברו לידי רשות הפיתוח) ולמעשה נעשתה מדינת ישראל לבעלים העיקרי של נכסי דלא ניידי, "בתים משותפים" עוררו בעיות משפטיות חדשות, והפקעת הקרקע ("רכישה לצרכי צבור") הפכה לתופעת יום-יום. השפיטה בענף דיני הקרקעות התעשרה במאות פסקי דין בעלי חשיבות עקרונית. במסיבות האלו היה קשה להשתמש בספר, שיצא לאור לפני ההתפתחות הזאת.

היה, אפוא, צורך חיוני לעדכן את ספרו של מר מ. דוכן המנוח, על מנת שימשיך לשמש גם להבא כספר לימוד וגם כספר שימושי למשפטנים.

ה"תוספת"

את המלאכה האחראית והחשובה הזאת בצעה בכשרון רב בתו של המנוח, עורכת הדין לאה דוכן-לנדוי, שערכה "תוספת לשנים תשי"ג-תשכ"ג (1963-1953)" למהדורה השניה של "דיני קרקעות במדינת ישראל".  ה"תוספת" משתרעת על 460 עמודים ומהווה כרך עבה, הכולל חומר רב המתיחס לתחיקה ולשפיטה בענף דיני הקרקעות והמשלים את ספרו של ד"ר מ. דוכן המנוח.

החומר ב"תוספת" מחולק לפי אותם הפרקים, כפי שמחולק החומר בספרו של מר מ. דוכן ז"ל, מה שמקל במידה רבה את השימוש בו. מתעוררת אמנם השאלה, אם לא היה יותר כדאי, במקום להוציא את ה"תוספת", להוציא את "דיני קרקעות במדינת ישראל" במהדורה השלישית המעודכנת. אך ידוע, שמשרד המשפטים מכין הצעת חוק קרקעות חדש, העומד לשנות באופן יסודי את דיני המקרקעין הקיימים, אולם תעבורנה ללא ספק שנים מספר לפני שהחוק החדש יעבור את כל השלבים ויכנס לתוקפו, ובינתיים מורגש הצורך החיוני בהשלמת הספר, שבלי ה"תוספת" היה קשה להשתמש בו.

יש, אפוא, לברך את מחברת ה"תוספת" על העבודה הקפדנית שהשקיעה, לתועלתו הרבה של צבור המשפטנים, הנתקל בבעית דיני הקרקעות. ללא ספק תהיה ה"תוספת" מצבה נאה לזכרו של סולל הדרך לידיעת חוק מקרקעין בישראל – ד"ר מ. דוכן המנוח.