לאה דוכן-לנדוי נולדה בשנת 1914 בעיר יקטרינוסלב שבאוקראינה. בשנת 1919 נשלח אביה משה לייצג את יהדות רוסיה בועידת השלום בפריז, לאחר מלחמת העולם הראשונה. שנה לאחר מכן עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. לאה למדה בגימנסיה העברית ירושלים, ובשנת 1935 סיימה את חוק לימודיה במשפטים באוניברסיטת לונדון, שם פגשה בחוגים ציוניים את בעלה לעתיד, משה לנדוי, שהגיע אף הוא ללונדון לשם לימודי משפטים. השניים נישאו בירושלים בשנת 1937 ונולדו להם שלוש בנות ושישה נכדים.

עם שובה לארץ הפכה לאחת מעורכות הדין הראשונות בארץ ישראל. היא הצטרפה למשרדו של אביה, עו"ד משה דוכן שהתמחה בדיני קרקעות ואף שימש סגן מנהל מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט. לאה הלכה בעקבות אביה והתמחתה גם היא בדיני קרקעות, ובין שאר מחקריה בתחום פרסמה ספר המשך לספרו של אביה "דיני קרקעות במדינת ישראל" (1936). בנוסף לכך פרסמה בהוצאת הספרים של יד בן-צבי את הספר "החברות הציוניות לרכישת קרקעות בא"י 1914-1897", וכן מחקרים שונים בתחום, אשר יצאו לאור בכתבי עת מקצועיים.

לצד כתיבתה המשפטית פעלה לאה רבות בארגוני נשים ובראשם ב"ארגון סורופטימיסט הבינלאומי". לאה היתה חברה במועדון הסורופטומיסט הראשון שנוסד בארץ (מועדון חיפה), ייסדה את מועדון ירושלים וכיהנה כנשיאה ארצית וכיו"ר ועדת המלגות של הארגון (יחד עם חוה יערי) . נוסף לכך היתה חברה ב"ארגון נשים אקדמאיות", ב"ליגת נשים ישראל" (לנ"י), במועצת הדסה ישראל ובמועצה הבינלאומית לנשים יהודיות, וכן היתה חברה בהנהלת איגוד משפטניות ישראליות (אמ"י) ובפדרציה הבינלאומית לנשים בעלות מקצוע משפטי‏ (FIFCJ).

מלבד זאת נטלה לאה חלק בפעילויות ציבוריות שונות והיתה חברה בחבר הנאמנים של "מכון סאלד" למחקר שימושי-חברתי, בחבר הנאמנים של "האגודה למלחמה בסרטן" ובחבר הנאמנים של בית הספר "בצלאל" לאמנות ועיצוב. כמו כן כיהנה כיו"ר הועד הישראלי למען UNICEF והיתה חברת החוג הירושלמי של קרן שרת לאמנים צעירים. לצד כל אלה ליוותה בנאמנות את פעילותו הציבורית של בעלה משה במשך עשרות שנים. בין היתר הקימו השניים את הקרן ע"ש משה דוכן ז"ל המעניקה מלגות לעבודות מחקר במשפטים.

לאה דוכן-לנדוי נפטרה בירושלים בספטמבר 2004. אתר זה הוקם במלאת עשור לפטירתה, בספטמבר 2014, ומוקדש לזכרה. הוא כולל זכרונות שכתבה לאה, תמונות משפחתיות, כתיבה משפטית ועוד.