זכותה של ממשלת המנדט באדמות כריסטפי איסטריאדס הוכרה על ידי בתי המשפט בשנות העשרים הראשונות, אבל המציאות הקדימה את החלטות בתי המשפט. כבר בשנת 1920, לאחר פרעות יפו, ולאחר מכן בשנת 1921, לאחר הפרעות שבמהלכן נהרגו י.ח. ברנר וחבריו, היה מחסור גדול בדירות בתל-אביב.

רבים מיהודי יפו נמנעו מלהמשיך לגור שם וניסו למצוא דירות בתל-אביב ובסביבתה. הימים היו ימי העלייה השלישית של יהודים מרוסיה ומפולניה. הקרקע של אוסטרואדס היתה עדיין נושא להתדיינות משפטית אך השטח שנמצא מערבית לרחוב אלנבי (כפי שנבנה באותו זמן) היה עדיין פנוי. היתה זו אדמתה של היווני אוסטרואדס. אחדים מתושבי יפו היהודים ובמיוחד העולים החדשים שהתקשו למצוא מקומות מגורים בתל-אביב הקימו על אדמות אוסטרואדס מחנה של אוהלים, תחילה בצד המערבי, שקראו לו "מחנה ברנר". וזמן קצר לאחר מכן בצד המזרחי (?) צריפים שלימים נקרא שטח הצריפים, "שכונת ברנר".

יש סברה שהקרקע שעליה נבנו שני מחנות אלה הוחכרה למתיישבים על ידי מי שעדיין היה הבעלים של השטח, וקרוב לוודאי על ידי אוסטרואדס עצמו או על ידי שכנו פוליטיס. סברה אחרת אומרת שהמוסדות הלאומיים הפנו את מפוני יפו ואת העולים החדשים לשטחים הנ"ל לאחר שקיבלו את הסכמתה בדיעבד של ממשלת המנדט שניהלה את המשפטים כדי לבסס את זכויותיה בשטח. עם עבור הזמן, לקראת סוף שנות העשרים, התפנו משפחות אחדות מהשטח בכחות עצמן ועברו לגור במקומות אחרים. אבל רבים מבעלי הצריפים המשיכו להחזיק בקרקע שנים רבות.

עם סיום המשפטים שממשלת המנדט זכתה בהם (כמוסבר בחלקה הראשון של רשימה זו) החלה מחלקת הקרקעות הממשלתית לטפל בשטח. מבלי שהכירה בזכויות כלשהן של בעלי הצריפים, היתה הממשלה להחכיר את הקרקע למשפחות של בעלי הצריפים בתנאי שכל בעל צריף יפרק את הצריף שלו ויקים תוך פרק זמן קבוע על המגרש שנמצא בחזקתו בית קטן תוך שמירה על חוקי הבנייה. אי מילוי תנאי זה היה אמור לסיים את זכויותיו של בעל צריף במגרש. חוזי החכירה היו לשלוש שנים ודמי החכירה 100 לשנה. רוב התושבים התקשו לעמוד בהתחייבות זו והקימו מתוכם ועד שייצג את עניינם בפני מחלקת הקרקעות של ממשלת המנדט ובפני עיריית תל אביב שאף היא שאפה לכך שהאוהלים והצריפים יסולקו מהשטח. מאת מחלקת הקרקעות הממשלתית ניסה הועד מדי פעם להשיג ארכה כדי לאפשר …. להשיג את הכספים להסרת הצריפים ולהקמת בתים. עד לאמצע שנות הארבעים נמשך לסירוגין המשא ומתן בין מחלקת הקרקעות והתושבים.

הרכב אוכלוסיית שכונת ברנר היה מגוון. רובם היו בני המעמד הבינוני: פועלים, בעלי מלאכה, סוחרים זעירים וגם אנשים ללא מקצועות מוגדרים.

לקראת סוף שנות העשרים כבר התחילו חברות בנייה שונות להתעניין בנעשה בשכונת ברנר והיו כאלו שהיו מוכנות לפצות תושבים תמורת פינוי הצריפים כדי לאפשר להם למצוא פתרונות דיור במקומות אחרים. עיריית תל-אביב חיפשה פתרונות נאותים עבור תושבי שכונת ברנר וכך גם המוסדות הלאומיים. נבנה בית משותף בגבולות השכונה שהוקם על ידי קבלנים יהודים בהשתתפות משפחות אחדות מתושבי שכונת ברנר.

היו גם מספר "מקופחים" שהעירייה חיפשה עבורם פתרונות בעזרת קצין המחוז. לעירייה ניתנה אופציה לזמן מוגבל לרכישת מגרש גדול שבו ניתן היה להקים בית דירות למשפחות אחדות. יש סברה שמגרש זה היה שייך קודם ליווני פוליטיס (שכנו של איסטריאדס המוזכר לעיל) או שגבל עם אדמתו. לא חסרו גם מסיגי גבול שהשלטונות השתדלו לפנותם באמצעים משפטיים.

ניתן לומר שבאמצעות שיתוף פעולה בין הממשלה והעירייה והודות ליוזמתם של קבלנים וגם אחדים מתושבי שכונת ברנר עצמם השתנה מראה המקום ושכונת ברנר המקורית הלכה ונעלמה.

בזמן מאורעות 1936-9 הרסה ממשלת המנדט בתים רבים ביפו מטעמי ביטחון ומתוך רשלנות נהרסו גם צריפים אחדים של תושבי שכונת ברנר. השלטונות היו מוכנים לפצות את התושבים על ידי הארכת החוזים אפילו עד לאמצע שנות הארבעים.