תמיד היה לי זכרון טוב. אני זוכרת דברים רבים, רובם מיותרים. אני זוכרת היכן נאמר משהו בספר פלוני, בעמוד אלמוני בפינה הימנית, שורה אחת מלמטה. אני זוכרת מה אמר מישהו למישהו אחר לפני שנים רבות, איך והיכן עמדו השניים ומה לבשו. אני זוכרת אנשים, מקומות, פרצופים, ידיים…

משה, בעלי, איננו אוהב את הזכרון הטוב שלי. "חדלי לזכור ולהיזכר", הוא אומר, "כשתהיי בת שמונים תוכלי להתחיל את דברייך ב'אני זוכרת…' היום, זה מוקדם מדי".

אינני מבינה את משה, למה זה מפריע לו? – ואולם, לא מזמן למדוני זכרונותיי לקח:

נזדמנתי למסיבה בבית יפה וחדש בשכונה ירושלמית מתחדשת. המארחים היו זרים וכן גם רבים מהאורחים. גם ישראלים היו שם, אך ברובם היו אלה ישראלים שזה מקרוב באו ארצה ורק לא מכבר התישבו באותה שכונה שלפנים היתה שכונת ספר וכיום היא, מה שנקרא בשפתנו המודרנית, "שכונת יוקרה".

המארחת האדיבה, שראתה אותי יושבת בפינה מרוחקת של הטרקלין, מיהרה להציג בפני זוג אורחים צעירים ונחמדים, אנשים שלא הכרתי מקודם. הם נראו בעיני כעולים חדשים מארצות הרווחה וכאן, לשאלתי כמה זמן הם מתגוררים בירושלים ובשכונה יפה זו, השיבו לי שהם נמנים על תושביה הראשונים של השכונה והם באו לגור בה כשנבנו הבתים הראשונים ברחוב היפה שנוף מרהיב נשקף ממנו לעבר העיר העתיקה ואשר בו עמד ביתם של מארחינו. הבטתי בשני האנשים הצעירים והנעימים ויצרי השיאני לספר להם קצת זכרונות על שכונתם זו שהם מתגאים כל-כך להמנות על תושביה ה"ותיקים". "יודעים אתם" – אמרתי "אני זוכרת שכונה זו עם תחילת בניתה, בימים הקשים של מאורעות תרפ"ו, כשהיא מנותקת מן הישוב וכל-כך קשה ומסוכן היה להגיע אליה. כיום קלה הגישה ובטוחה. נסיעה של רגעים אחדים בלבד ממרכז העיר, ואולם אז, באותם ימים רחוקים, היתה זו סכנת נפשות לנסוע לכאן, שלא לדבר על מגורים במקום. השכונה ניטשה ע"י תושביה המעטים, שחיפשו להם מקלט בשכונות המרכזיות של העיר, הבתים הוזנחו ואחדים אף נהרסו ולא היה לה גואל עד שקמה המדינה וגם אז הושיבו בה עולים חדשים ותושביה הותיקים לא מהרו לחזור אליה. וכעת…" –

ידידיי הצעירים הקשיבו לי בנימוס אך ניכר היה בהבעת פניהם שהדברים ידועים להם ושהם כבר שמעו דברים דומים על שכונתם ואולי אפילו נמאס להם קצת לשמוע על כך מפי ותיקים כמוני. אך יצרי לא הרפה ממני. "יודעים אתם" – המשכתי בדברי – "לא רק את יסודה של שכונתכם אני זוכרת אלא אף את יסודה של השכונה הגובלת עם שכונתכם, שהיא ותיקה ממנה בהרבה, הרבה שנים. לכאן היינו מטיילים בעודנו צעירים בלילות ירח יפים של קיץ. כאן גרו חברות שלמדו אתי בכיתה בבית-הספר ומנהג היה בכתתנו לערוך את נשפי הפרידה עם סיום כל שנת לימודים בבית חברתנו אורה שבית הוריה היה מן הבתים הראשונים בשכונה. אך זכורים לי עוד הימים שהשכונה טרם נבנתה ורק דובר על הקמתה וכיצד הייתי הולכת בשבתות לראות את היסודות ולאחר-מכן את הקירות של בתיה הראשונים…" הייתי ממשיכה עוד ועוד אלמלא הבחנתי בחיוך דק מן הדקים שחלף על פניו הצעירות והחלקות של האדם הצעיר אשר אליו ואל אשתו דברתי בחום ובלהט. האישה הצעירה הקשיבה לדבריי ברוב קשב ואולם האיש הצעיר… הוא השפיל את עיניו, שוב חייך חיוך קצר ואולי אף לגלגני במקצת ולא יסף. באותו רגע גמלה ההחלטה הגורלית בלבי: יותר לא אוסיף לספר ולהעלות זכרונות! יתרה מזו, בכלל לא אוסיף להיזכר ולזכור עוד. את כל מעייני אשים בהווה ובעתיד. את העבר המר-מתוק ואת הזכרונות אחתום עמוק עמוק בלבי. לא אזכור יותר דבר וחצי דבר; את כל חיי שחייתי עד כה אשכח ולא אוסיף לתת דעתי עליהם עוד. וכך אוכל לבוא בחברת בני-אדם צעירים כשווה בין שווים וזכרונות העבר המכבידים לא יציקו לי עוד.

הסבורים אתם שאוכל לעמוד בהחלטתי?!